(פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של קורא בספרים בתאריך 21/12/18)
סיימתי להאזין השבוע ל”רומאן המצרי” של אורלי קסטל בלום שזכה לשבחים רבים (חלקם על ידי אנשים שאני מעריך מאוד) וזכה גם בפרס ספיר, ולבושתי התקשיתי להבין את גדולתו.
הוא בעצם סוג של קובץ סיפורים שיש קשר משפחתי בין הגיבורים שלהם, אבל הוא לא באמת נקרא כמו רומן. בתוך הספר יש רגעים יפים, משפטים גאוניים או קטעים מצחיקים, אבל ככלל הרגשתי רוב הזמן חוסר עניין ממשי במה שאני מאזין לו.
רק אחרי שסיימתי לקרוא, חיפשתי בגוגל כמה ביקורות על הספר, כדי להבין מה פספסתי, והבנתי שלא באמת פספסתי. אם הייתי קורא את הביקורות לפני, ייתכן שהייתי מבין שהספר הזה לא בשבילי.
בחרתי כמה פסקאות מהביקורת של עמרי הרצוג בהארץ, שלדעתי היא המייצגת ביותר, ודרכה אפשר להבין למה אני לא התחברתי לספר ואולי אחרים כן הכירו בחשיבותו:
“בספרה החדש, ‘הרומאן המצרי’, המאפיינים של כתיבתה מגיעים לשיאם האזוטרי: דווקא ברומן האוטוביוגרפי ביותר שלה היא משתחררת מכל רסן או חוב; אין בו אפילו מראית עין של נאמנות משפחתית או לאומית, גם לא תקינות ספרותית.
זאת הסיבה לכך שהרומן נקרא כתרגיל מופשט־כמעט בכתיבה ספרותית אוטוביוגרפית. למען האמת, ‘הרומאן המצרי’ אינו רומן כלל: הוא רצף של סיפורים ואנקדוטות, שנעים סביב מרכז לא־קיים. העקיבות היחידה שמאפיינת אותו היא עמדת ה”נגד” ביחס למוסדות כמו משפחה, הגירה, זיכרון, היסטוריה לאומית או מחויבות של קשרי דם. הוא נע בין סהרוריות מוחלטת לבין רגעים צלולים של גאונות; בין אינפנטיליות מתריסה ואירונית ביחס ל”מאורעות גדולים” לבין התעמקות מרצינה בטריוויאלי ובלא־שייך.
ולכן הוא הספר הרדיקלי ביותר של קסטל־בלום עד כה; להבדיל מקודמיו, אין בו דמות ראשית או התרחשות שמתקיימת באתר אחד או בזמן רציף. הקפריזיות שלו, שמלווה במאמץ לחלץ מהסיפור עקרונות מארגנים, תספק את קוראיה הנאמנים ביותר של קסטל־בלום וגם את חוקריה באקדמיה.”
השאירו תגובה