כמה מילים על “המטבח” מאת בננה יושימוטו (הוצאת כתר)

(פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של קורא בספרים בתאריך 28/12/18)

סיימתי להאזין ל”מטבח” של בננה יושימוטו באנגלית (בעברית נקרא “המטבח” בהא הידיעה, אין לי מושג איך זה ביפנית) וכמו שכתבתי כבר לפני כמה ימים בסטטוס אחר, נהניתי מאוד מהקריאה בו.

הנובלה “מטבח” מתארת בגוף ראשון את עולמה של צעירה יפנית מטוקיו שגדלה אצל סבתהּ אחרי שהוריה מתו, ובתחילת הסיפור גם הסבתא מתה והיא בעצם נשארת לבד בעולם. היא מתחברת לעוד משפחה של אמא ובן שגם הם חיים די בגפם. זו מסגרת הסיפור, ואנחנו חווים את העלילה דרך עולמה הפנימי של הגיבורה ויחסיה עם הדמויות האחרות ועם העולם בכלל.

היופי בכתיבה של יושימטו קשור בחיבור בין השקט והאסתטיקה שאופיינים מאוד לספרות היפנית (לפחות זו שאני קראתי) למשהו יותר אימפולסיבי ומלא חיים. הדמויות שלה מצליחות להיות מאופקות לפרקים, אבל ברגעים אחרים להיות מאוד לבביות ולייצר מחוות גדולות.

בכל אופן, אני מרגיש שאין טעם לכתוב יותר מדי על הספר הזה, כי ההנאה ממנו היא יותר חושית מאשר שכלתנית; לכן כדאי פשוט לקרוא אותו.

עם זאת, אני אוסיף שאת הסיפור השני פחות אהבתי, למרות שהוא היה יפה בפני עצמו, אבל הוא סבל מבחינתי ממה שקוראים במוזיקה “תסמונת האלבום השני”. אהבתי כל כך את הנובלה הראשונה ואת הייחוד שלה, שהתאכזבתי לגלות שהסיפור השני מורכב כמעט מאותם חומרים ואותה “ייחודיות” שהפכה פתאום ללא כל כך ייחודית. העלילה עצמה אמנם שונה, אבל הדמויות מזכירות את אלה מהנובלה הראשונה, וגם דרך הסיפור והקול של הגיבורה מזכירים מאוד את הנובלה הראשונה. זו הסיבה שאני מניח שלא אקרא בקרוב עוד ספרים של בננה יושימוטו, כי אני מרגיש שכל תוספת תגרע, ואולי עדיף לחכות כמה שנים עד לפגישה נוספת עם כתיבתה.

אבל אם אחזור לרגע להאזנה ל”מטבח” – אלה היו כמה שעות של הנאה צרופה ואני ממליץ על הנובלה הזאת בכל פה לחובבי ספרות מהסוג העדין והיפה.