כמה מילים על “בית השינה” מאת ג’ונתן קו (הוצאת ידיעות ספרים)

(פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של קורא בספרים בתאריך 29/12/18)

כבר עבר שבוע מאז שסיימתי להאזין לספר הזה, ולא כתבתי עליו כי יש כל כך הרבה מה להגיד עליו שאני מתקשה לדעת מאיפה להתחיל ולמען האמת לא היה לי גם ממש חשק להתחיל.

בכל זאת אתחיל מתיאור העלילה בכמה משפטים, למרות שגם זאת לא משימה פשוטה כל כך כפי שמיד תיווכחו 🙁
במרכזו של “בית השינה” עומד בית גדול שניצב על ראש צוק לחופי אנגליה (זה מה שכתוב בגב הספר – אני לא בטוח באיזה חלק של אנגליה מדובר). הבית הזה שימש בעבר למגורי סטודנטים, ומאוחר יותר הוסב למעין מעבדת שינה שאליה מגיעים נסיינים הסובלים מסינדרומים שונים. הפרקים האי-זוגיים בספר מתרחשים בשנת 1983-4, כשהמבנה שימש למגורי סטודנטים, ואילו הפרקים הזוגיים מתרחשים בשבועיים האחרונים של יוני 1996, אז הבית מתפקד כמעבדת שינה.

בתוך כך יש כ-3 דמויות מרכזיות – שרה, רוברט וטרי – ועוד כמה דמויות משנה בולטות, שחייהן קשורים זה בזה גם ב-84 וגם ב-96. בכל פרק מניח קו שכבה של סיפור שמסבירה משהו מחייהן ועולמן הפנימי של הדמויות, וכך ככל שמתקדמים בקריאה אנחנו נשאבים יותר ויותר אל תוך עולמן וצוללים אל תוך עוגת השכבות שהוא יצר.

*

הספר הזה מזמין פרשנות מעמיקה והוא מלא עומק פסיכולוגי, אבל אני אתמקד בעיקר בחוויית הקריאה שלי, כי אף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפרשנות.

לקח לי זמן להיפתח לספר, כנראה בגלל שיש משהו מעט מרוחק בכתיבה של קו. אמנם יש לא מעט שיאים רגשיים בסיפור, אבל המספר הכל יודע מתאר את האירועים ביובש מסוים. גם הבחירה לספר סיפור בגוף שלישי ובאמצעות מספר לא מועט של גיבורים מקשה על החיבור הרגשי לדמויות ולעלילה. מצד שני, קו בוחר לתאר את העלילה מתוך תודעתם של הגיבורים, ולכן אנחנו נמצאים באינטימיות גדולה איתם ועם הדברים שעוברים עליהם; ובגלל שהדמויות גם קשורות ביניהן, אנחנו לומדים על כל דמות לא רק מעצמה, אלא וגם מהאופן שבו חוות אותה הדמויות האחרות.
כך שלמרות שהכתיבה לפעמים יבשה במקצת, העלילה סוחפת ככל שמתקדמים בקריאה, ויש בה מתח, אהבה, אכזבה ולא מעט שיאים מסוגים שונים.

מימד נוסף וחשוב בספר הוא ההומור. לכאורה יש כאן ספר עמוק ופסיכולוגי, אבל הוא מציע לא מעט קטעים משעשעים במיוחד ומשחקי מילים (שאני תוהה אם הצליחו לעבור כראוי לתרגום העברי). אחד הקטעים המשעשעים הבולטים בספר הוא מקרה שבו טרי נמצא בחו”ל וצריך לשלוח מאמר לכתב העת שהוא מועסק בו; הוא מבקש משרה שתעשה הגהה למה שכתב, ומוסיף עוד בקשה קטנה: שתמחק את הערת השוליים השלישית. רק ששרה יוצרת בלבול כאוטי (לא מעט בגלל בעיות השינה שלה), וכך המאמר יוצא לאור כשבמקום שבו הייתה אמור להיות הערת שוליים מספר 3 מופיע כעת הערה 4, במקום 4 מופיעה הערה 5, וכך הלאה. המאמר מובא במלואו בספר, והמשמעות החדשה שיוצרות הערות השוליים הבלתי מתאימות משעשעת במיוחד.

*

לסיכום אגיד שמאוד נהניתי מאוד מההאזנה לספר, והיו בו קטעים שהצליחו ליצור אצלי את התחושה הלא מוסברת הזאת בגוף שמגיעה כשאני קורא ספר טוב – איזו התפעלות מהיופי שביצירה ומהעומק שלה. הוא אמנם לא יכנס לרשימת הטופ 5, כי לא היה לי את החיבור הראשוני והאינטימי אליו כפי שהרגשתי בחלק מהספרים האהובים עלי במיוחד, אבל הקריאה בו הייתה בהחלט מרתקת ומענגת. מומלץ (את ההמלצה על הספר קיבלתי אגב מהבוסית שלי לפני כמה שנים, אז תודה לה)