כמה מילים על “מאיפה צצו הילדים” מאת אנדרס בארבה (הוצאת כתר)

הטריק הזה של לזרוק משהו מהעתיד של הסיפור היה חביב בהתחלה אבל התחיל להמאס עלי באיזשהו שלב (כמו כל אלמנט ספרותי, צריך לדעת להשתמש בו במידה). אני חושב שלמשל גרסיה מארקס עשה את זה מצוין ב”כרוניקה שת מוות ידוע מראש”, ופה בארבה עושה בזה שימוש יתר.

בעיה נוספת שהייתה לי עם הספר קשורה לכל התזה הכללית שעולה ממנו, לפיה ילדים הם איזה יצורים נפרדים מאיתנו שקשה לנו להבין, והם גם עשויים להיות מפחידים בצורה כמעט מיתית. נדמה לנו שהם “שלנו” או קרובים אלינו, אבל בעצם אין לנו מושג מי הם והם עשויים להיות אויבים בתוך הבית. גם זה התחיל כמשהו מסקרן מבחינה סיפורית ובאיזשהו שלב עצבן אותי.

יש עוד איזה משהו שקורה לקראת סוף הספר שלא היה לרוחי, אבל אי אפשר לדבר עליו בלי לעשות ספוילרים (אם נדמה לכם שעשיתי ספוילר קודם – אז לא. מתחילת הספר הוא מתייחס לילדים כאיזה משהו שיש לחשוד בו תוך שהוא רומז למה שקרה אבל לא מסביר מה קרה).

וכך קרה שהתחלתי את הספר הזה עם חדוות קריאה והנאה, וככל שהוא נמשך מצאתי את עצמי מתרגז וגם כבר לא כל כך התעניינתי ונסחפתי.

הוא לא ספר רע – יש בו משהו שונה ויש בו דברים מעניינים – אבל בגדול אני לא יכול להגיד שמאוד נהניתי מהקריאה בו. מצד שני, אני גם לא מרגיש שזו הייתה קריאה מיותרת ובזבוז זמן.

התרגום היה טוב מאוד, ובגדול אני אוהב את הסדרה הקטנה של כתר – לא בהכרח אהבתי כל ספר שיצא בה, אבל אלה תמיד ספרים שמעוררים בי עניין (גם לפני וגם תוך כדי קריאה). אז זה הזמן להחמיא גם לארנית כהן ברק שאחראית על הסדרה.