כמה מילים על “בלשי הפרא” מאת רוברטו בולניו (הוצאת עם עובד)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 30/3/19)

התייחסתי בשבועות האחרונים כמה פעמים לקריאה שלי ב”בלשי הפרא” של רוברטו בולניו, ובתחילת השבוע סופסוף סיימתי אותו, אז הגיע הזמן לכתוב עליו.
אני אכתוב בכמה מילים על החוויה שלי מהספר ואז ארחיב למשהו אחר שרציתי לדבר עליו.

היו דברים מעניינים בבלשי הפרא – אהבתי במיוחד את החלק הראשון, ובהמשך אהבתי קטעים מסוימים, משפטים מסוימים או אמירות שעוררו אצלי מחשבה. אבל אם אני מנקז הכל לשאלת השורה התחתונה והיא האם נהניתי מהספר (בהנחה שבכלל אמורים ליהנות מספרות) – התשובה היא לצערי לא.
אני מניח שאם באחוז גבוה מזמן הקריאה שלך בספר אתה משתעמם או לא מספיק מתעניין, זה אומר שלא נהנית מהספר.
אבל כאן אני רוצה להרחיב על עניין השעמום ואי ההנאה, וזו גם הסיבה שהעליתי לפני כמה שבועות את השאלה האם יש ספרים שאתה נהנים וסובלים מהם בו זמנית.

מאז שנכנסתי לעולם הקריאה כאדם בוגר, הקושי וההנאה כרוכים אצלי זה בזה, כי רוב הזמן השתדלתי לקרוא ספרות קלאסית או ספרות שזכתה לכתרים שונים – כלומר ספרות מורכבת שלפחות מתיימרת להיות יצירת אמנות ולא רק מוצר בידורי (אני יודע שכל ההבחנות האלה הן בעייתיות, אבל זה פחות מהותי למה שאני רוצה להגיד).

נדמה לי שהמפגש הראשון שלי עם קלאסיקה ספרותית היה בקריאת “מאה שנים של בדידות”, ורוב הקריאה אכן הייתה כרוכה במאמץ גדול – הכרחתי את עצמי להתקדם בספר עמוד אחרי עמוד עד שאצלח את כולו.

ופה אפשר לשאול מה הטעם בקריאה מהסוג הזה? אם לא נהנים למה להמשיך. במקרה שלי, כבר במפגשים הראשונים האלה גיליתי את ההנאה שמתלווה לקושי. קודם כל, אתה מבלה תקופה בתוך עלילה מסוימת, לעתים מפורסמת מאוד, וגם אם השתעממת בחלק מהזמן – יש משהו מעניין בעצם ההיכרות עם העולם של הספר. נכנסת לספר כשלא ידעת מה זה מקונדו, ויצאת מהצד השני עם איזשהו מטען תרבותי חדש, שאולי גם עורר אצלך מחשבה פה ושם.

וכך, קצת כמו רץ מרתון שמתמכר לסבל שבריצה ולהנאה שבסיומה, התמכרתי לקריאה הזאת שדורשת מאמץ גדול הרבה יותר מאשר קריאת מותחן או ספרות רבי מכר. והידע התרבותי שלי גדל מספר לספר (לצד התפתחות אקדמית שקרתה במקביל), ולאט לאט מצאתי את עצמי גם נהנה מחלק מהספרים הקלאסיים מבלי לחוש שום שעמום או קושי – הנאה צרופה ותו לא.

חוץ מזה, שיש לי גם איזו תאוות ידע (וזה קשור גם לבחירה שלי ללמוד היסטוריה) – אני מתקשה להתהלך בעולם בלי לדעת מה זה החטא ועונשו, מדאם בובארי, או לחילופין הארי פוטר ומשחקי הכס; זה מעין בור שמבקש לצרוך ידע ולפחות עד היום הוא עדיין לא נסתם.
לכן אחת מההנאות שלי זה להשלים פערי מידע כאלה שקשורים בתרבות העולמית, פשוט מתוך רצון להבין על מה מדברים (אני גם משלים כל הזמן סרטים שאנשים ראו בילדות ואני פספסתי כמו אי.טי, ביג ובחזרה לעתיד, וגם ספרי ילדות כמו פו הדוב, פוליאנה, הנערים מרחוב פאל וכו’).

אבל כתבתי את כל הליהוג הזה כדי להגיד משהו על בלשי הפרא, אז הגיע הזמן לחזור לנקודה, והיא: אמנם רוב הזמן לא נהניתי מהקריאה בבלשי הפרא, אבל כמו במקרים אחרים של ספרים מורכבים, שאומרים משהו על האדם והעולם, אני שמח שקראתי אותו וגם נהניתי מהקריאה בו באופן שבו תיארתי בפסקאות הקודמות. התוודעתי לכתיבה הייחודית של בולניו, שלא קראתי אף ספר שלו קודם לכן, ואני מרגיש שהוספתי עוד שכבה קטנה לידע התרבותי שלי.
עם זאת, אני לא חושב שאמשיך ל-2666, כי יש גבול.