כמה מילים על הספר “תחושה של סוף” מאת ג’וליאן בארנס (הוצאת מודן)

(פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק “מועדון הספר הטוב של הכורסא” בתאריך 16/3/19)

סיימתי להאזין לנובלה “תחושה של סוף” של ג’וליאן בארנס כבר לפני כמה שבועות, אבל לא היה לי חשק לכתוב עליה, כי הרגשתי שהתחושות שלי כלפי הספר מבולבלות וכל פעם כשחשבתי לכתוב משהו נתקפתי חוסר חשק ועזבתי את זה.

כאמור, עבר זמן, והתחושה הזאת לא השתנתה, אבל אני אנסה בכל זאת להגיד משהו.

היו לא מעט דברים חכמים ומעניינים בספר הזה. הוא מספר בחלקו הראשון על המספר ושלושה מחבריו בתקופת ימי בית הספר שלהם באנגליה של שנות ה-60, כשחלקו השני מתרחש 40 שנה אחרי, כשמתגלה שאחד החברים התאבד ומוריש את היומן האישי שלו למספר.
(המבנה הזה – חלק ראשון בשנות ה-60 וחלק שני הרבה שנים אחרי – מאוד דומה לספר שהאזנתי לא מזמן, על חוץ צ’זיל של איאן מקיואן, וזה גרם לכך שלפעמים שני הספרים האלה התבלבלו לי בראש).

הספר בעיקרו דן במשמעות של מעשים ומילים – ההשפעה שלהם על החיים שלנו ושל אחרים, וגם בזכרון, שהוא בעצם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ומעצבים אותנו בצורה שמתאימה לנו ולאו דווקא נאמנה למציאות (כיוון שאנחנו מקבלים את כל המידע מהמספר, אנחנו נתונים לחסדי העיצוב הזה שלו, ודרך המפגש שלו עם הזכרון של דמויות אחרות, אנחנו מגלים שלא הכל קרה בדיוק כפי שהוא סיפר לנו).

באופן כללי אני יכול להגיד שהספר היה מעניין ואינטליגנטי, גם אם לא נסחפתי לתוכו או התאהבתי עד מעל לראש. אלא שלמעשה הספר הזה עצבן אותי מאוד.
העצבים קשורים לסוף שלו ולפתרון של איזו תעלומה או שאלה שהוא מציב בחלק השני. זה היה כל כך מעצבן ומאכזב, שהרגשתי שסתם בלבלו לי את המוח בשביל לתת לי פתרון מסעיר לכאורה אך בנאלי ומשעמם שקראתי וראיתי עשרות כמותו.
וכך קרה שהרהורי המחשבה שהכתיבה של בארנס עוררה בי התנפצו בגסות על פני סלעי הסיום של הספר.

לא מקובל לדון בסופים של ספרים מחשש לספוילרים (ובספר הזה הסוף הוא מהותי), אז אין לי מה להמשיך ולכתוב על זה, ולכן רק אסכם ואומר שוב שהתעניינתי בחלקים מסוימים בספר ואהבתי כמה מהם, אבל כשסיימתי את הספר שנאתי אותו או לכל הפחות התרגזתי עליו מאוד.

אגב ההתרגזות הזאת אני מבין פתאום שיש לי כמה דברים כלליים יותר להגיד על הספרים שלא אהבתי ועל החשיבות שלהם מבחינתי, אבל אפתח את זה לדיון נפרד בהמשך.