כמה מילים על “היה היתה” מאת יעל נאמן (הוצאת אחוזת בית)

מאת | 2018-11-20T19:08:20+00:00 20 בנובמבר 2018|קטגוריות: פרוזה, פרוזה מקור|Tags: , , , |0 תגובות

“היה היתה” הוא הספר הקולי הראשון שסיימתי לשמוע (אם כי מאז סיימתי כבר עוד אחד), וכנראה ראוי שאתייחס בכמה מילים לחוויית שמיעת ספר. כמו שכתבתי כבר במקרים קודמים, שמיעת ספרים היא לא דבר שאני מתחבר אליו באופן טבעי. בכל הפעמים הקודמות שניסיתי לשמוע ספרים, התעוררה בי מיד איזו התנגדות פנימית; הקול של הקריינים, העברית הרהוטה שלהם, הנשימות שלהם או אפילו הרוק שלהם – כל אלה הפריעו לי מיד, וגם כשניסיתי להתגבר עליהם והמשכתי לשמוע, מצאתי שאני מאבד ריכוז מהר מאוד ולא מצליח להבין מה אני שומע.

חשבתי שוויתרתי סופית על האופציה הזאת, אבל רצה הגורל ובעבודה שלי אני צריך לקרוא המון ספרים (בעיקר באנגלית) שאני לא יכול לכתוב עליהם פה, עד שלא נותר לי זמן וכוח לקרוא ספרים מחוץ לעבודה ונאלצתי למצוא חלופה.

בהתחלה החלטתי לנסות ולהקדיש את ימי שבת לקריאת ספרים להנאתי, ואני אכן עושה את זה, אבל זה מכריח קצב התקדמות איטי למדי (קריאה בספרים אחת לשבוע), ונסיון לדחוס המון ספרים במקביל לפרק זמן קצר יחסית. אבל בעקבות שיחות עם חברים (בעיקר שירי שפירא ותומר בן אהרון) ששומעים ספרים, וקריאה בקבוצת “ספרים?” – שם נוצרת תחושה שכמעט כולם שומעים ספרים  – החלטתי לפני כשבוע וחצי לעשות נסיון נוסף לשמיעת ספרים, רק שהפעם (כך הבטחתי לעצמי) אנסה להתאמץ להתרגל לשמיעה ולהתגבר על כל ההתנגדויות שלי, כי התמורה אמורה להיות משמעותית.

ואכן, אחרי כמה נסיונות אני שמח להגיד שהצלחתי לעמוד במשימה שקבעתי לעצמי. התחלתי מספר עיון – “איך נולד התנ”ך?” מאת ישראל קנוהל – כי גיליתי שנוח לי יותר להקשיב למשהו שדומה להרצאה (דבר שאני רגיל להקשיב לו) ולא לפרוזה, שמשהו באופן שבו היא מוקראת עושה לי רגרסיה לשעת סיפור בגן טרום חובה. אחרי שמיעת כמה פרקים בספר והתרגלות להקשבה, התחלתי לשמוע במקביל גם את “היה היתה” המדובר של יעל נאמן, שגם הוא פועל באופן קצת דומה לספר עיון כי הוא בעצם סוג של ביוגרפיה, וכיוון שהוא קצר יותר, סיימתי לשמוע אותו ראשון.

ההקראה של ליליאן ברטו הייתה בסדר גמור (חוץ מכמה טעויות בקריאה שציינתי בפוסט קודם), וכך הצלחתי תוך כשבוע וחצי לסיים שני ספרים שבקריאה רגילה הייתי מסיים כנראה בעוד כמה חודשים טובים.

ועכשיו לספר עצמו – כמובן שהסיבה העיקרית שהתעניינתי בו היא הצלחתו בקרב הקהל; אני אמנם לא יודע כמה עותקים הוא מכר, אבל לפחות בסביבת הפייסבוק שלי הוא אחד הספרים הכי מדוברים בשנה האחרונה. וזו אחת הפעמים הראשונות בחיי שאני מודה להייפ/באזז סביב ספר, כי בלעדיו לא היה שום סיכוי שהייתי מתעניין בקריאת ספר שמספר על חייה של אישה לא מוכרת.

למי שבכל זאת לא שמע על הספר, אגיד בקצרה שהוא מספר את סיפורה של אישה בשם פזית פיין – מתרגמת, עורכת ומגיהה שמתה לפני כ-16 שנה. האישה הזאת הפכה למעין אובססיה של יעל נאמן, שפגשה אותה בחטף בעבר, והחליטה להתחקות אחר חייה. הספר מורכב מעשרות שיחות עם אנשים שהיו קשורים בחייה של פזית, כשנאמן מרכיבה מעין עלילה מהם על-ידי שזירת קטעים אלה באלה לפי נושאים שונים. דרך הקטעים נרקמת ומתעגלת אט אט דמותה של גיבורת הספר.

 

החלק הראשון של הספר מכשף. אתה מוצא את עצמך נמשך, כמעט בעל כורחך, להתעניין בחייה של פזית – אישה שמסוכסכת עם קיומה ובסופו של דבר ניסתה למחוק כל זכר לקיום הזה. אבל ככל שמתגבשת דמותה של פזית, הכוח המכשף מתפוגג, והספר משייט לו אל עבר הסוף הבלתי נמנע והידוע מראש.

*

היו שתי תגובות עיקריות לספר: היו מי שחשבו שהוא גאוני ופורץ דרך באופן שבו הוא מספר סיפור מרתק ויבש בו זמנית על חייה של דמות אנונימית. והיו מי שחשבו שמדובר ברכילות נחותה ולא מוסרית, כיוון שפזית ביקשה בכל מאודה לא להשאיר זכר בעולם (חתכה את ראשה מתמונות, מחקה בטיפקס את הערותיה ואת שמה מכל ספריה לפני שהניחה אותם ברחוב, ותרמה את גופה למדע – אין קבר או מצבה).

אני חושב שאני מסכים במידה מסוימת עם שתי הטענות: מצד אחד, זה אכן ספר מרשים מבחינת אופן הסיפור – ספר שמצליח להיות מעניין (רוב הזמן) למרות שבעצם אין בו דרמות גדולות. אף על פי שהכתיבה מונוטונית, העובדה שהיא מורכבת מקולות שונים שמספרים על אדם אחד יוצרת בכל זאת איזו דרמה שמושכת את הקורא להמשיך ולפענח את דמותה של פזית (כמובן שזה מצליח בעיקר בזכות מלאכת המחשבת של יעל נאמן ודנה אולמרט בכל הקשור להרכבה של הקטעים ועריכתם).

מצד שני באמת מרחפת כל הזמן השאלה המוסרית מעל הספר. למה לפרסם ספר כזה על אדם שלא רצה להיחשף? אני לא אומר שאסור היה ליעל נאמן לכתוב ספר כזה – היא יוצרת והיא בהחלט עשתה פה מעשה ספרותי/תיעודי מעורר מחשבה ופורץ גבולות. אבל כקורא אתה מרגיש לא פעם את העול המוסרי שכרוך בהצצה לחייו של אדם שלא רצה בשום אופן שתציץ לחייו.

*

שמתי לב גם שאף על פי שיעל נאמן עושה כל שביכולתה לצייר דיוקן אמיתי וחף מחנופה והתייפייפות של הגיבורה שלה, איכשהו, מעצם העובדה שאחרים מספרים על פזית ולא היא על עצמה, היא הופכת לדמות מיתית וגדולה מהחיים. היא פתאום “פזית פיין” – דמות היסטורית מלאת עומק. ובעצם תמיד כשמספרים על מישהו שלישי ואי אפשר להתרשם ממנו באופן ישיר, יכול להיווצר רושם של דמות ייחודית וגדולה מהחיים; ומשהו בהבנה הזאת מחליש בעיני קצת את הספר, כי פתאום נדמה לי שאפשר לעשות “היה היתה” על לא מעט אנשים שיצאו לא פחות מורכבים ומסקרנים.

*

במהלך הספר המחברת לא פעם מנסה לתהות בינה לבינה למה דווקא נתפסה לפזית – אדם שראתה רק בחטף ולא היה חלק מהחיים שלה. אני לא פעם שאלתי את עצמי תוך כדי האזנה שאלה דומה: למה דווקא הספר הזה הצליח מסחרית? מה יש בו שהצליח לפרוץ אל הקהל הרחב. כי לכאורה אין בו שום דבר שאמור לנבא הצלחה מסחרית. ועצם ההצלחה הזאת, מוסיפה על נקיפות המצפון לגבי צוואתה של פזית, שביקשה למחות את זכרה מעל פני האדמה. גם אני אולי תורם עכשיו לאפשרות שעוד אנשים יחשפו לחייו של אדם שלא רצה להיחשף.

על כל פנים, אין לי תשובה לגבי ההצלחה, והאפשרות שאנשים פשוט אוהבים להציץ לחייהם של אנשים אחרים לא מספקת אותי. יש פה משהו יותר מזה, ואני מניח שגם למחברת עצמה אין הסבר של ממש.

*

כפי שאפשר היה אולי להבין מהדברים האמביוולנטיים שכתבתי עד כה, אני לא בטוח עד הסוף אם אני אוהב את “היה היתה”; אבל אני כן בטוח שהקריאה בו (למעשה ההאזנה לו) הייתה מעניינת, מדכאת ומעוררת מחשבה.

אין לי ספק שהספר הזה, גם בגלל המעשה הספרותי שבו וגם בגלל ההצלחה המסחרית המפתיעה שלו, יהפוך לנקודת ציון בספרות העברית ועוד ועוד אנשים יקראו על האישה שלא רצתה שידעו עליה שום דבר.

כך שבהחלט מומלץ לקרוא אותו, גם אם רבים (כמוני) יישארו בסיום הקריאה עם תחושות מעורבות.

____________________

// היה היתה, יעל נאמן. הוצאת אחוזת בית. 256 עמ’.

 

 

 

 

השאירו תגובה