הקדמה קצרה: מאז שצמצמתי את הפעילות ב”קורא בספרים” אני מוצא שהרבה יותר נוח לי לכתוב ולעדכן דברים בעמוד הפייסבוק של האתר ולא באתר עצמו. אבל אני יודע שיש כמה מאות אנשים שעוקבים אחרי קורא בספרים רק דרך המייל, ולמענם אשתדל להביא פה שלושה פוסטים שפרסמתי בשבועות האחרונים על שני ספרים שקראתי במלואם ואחד שקראתי באופן חלקי מאוד. הרי הם לפניכם:


1979 מאת כריסטיאן קראכט (פוסט מה-1/9/2018)

סיימתי עכשיו לקרוא את הספר שבתמונה (1979 מאת כריסטיאן קראכט, הוצאת עם עובד, מגרמנית אבי גרפינקל) והוא הותיר אותי בתחושות מעורבות.
מצד אחד זה ספר מהנה לקריאה (במושגים שלי. זה לא ג’וג’ו מויס) – הוא קצר, קולח, שפה פשוטה ויש התקדמות עלילתית והתרחשויות שונות. לא היה רגע שהשתעממתי או חשבתי לזנוח אותו.

מצד שני, קראכט מסרב לתת תחושה של תכלית לסיפור, ולכן יוצא שאתה קורא שרשרת אירועים שקורת לדמות הראשית,שמתחילה באיראן ומסתיימת בסין, ויוצא ממנה עם חצי תאוותך בידך, כי לא ברור למה בדיוק הוא סיפר לנו את זה. כלומר, הוא יוצר תחושה של מעין ספר לא אפוי עד הסוף – יש בו את המרכיבים, אבל הוא לא היה מספיק זמן בתנור בכדי ליצור ממנו משהו ברור.

מה שכתבתי פה זה נסיון לשקף את התחושה בזמן הקריאה. ברור לי שספרות לא צריכה לפעול לפי מה שאנחנו רגילים אליו, וסביר להניח שחלק מהנסיון של קראכט זה בדיוק לשבור את כל הציפיות שלנו לתכלית.

הוא כותב באופן שדומה לספרים שאנחנו מכירים, כמעט נותן עומק פסיכולוגי לדמות שלו, אבל תמיד מושך ידו בשניה האחרונה, לפני שנרגיש שיש פה ספרות עמוקה ועוטפת כמקובל.

אני מניח שאם אחפש ברשת אמצא ניתוחים שמסבירים את חשיבותו של הספר, ומדוע זכה לשבחים רבים בעולם. אבל אני לא עושה את זה כרגע, כי אני לא חושב שזה נחוץ במיוחד; חלק מההנאה במפגש עם ספרים כרוך בחוסר הידיעה מה הולך לקרות בין הדפים ואיזה תחושות יתעוררו בך במהלך הקריאה, ואני כרגע מעדיף להשאר עם התחושות האמביוולנטיות, אך האותנטיות, שהספר הזה הותיר בי.

למי שמתעניין רק אספר שהספר מתחיל באיראן של 1979, כשהמספר הגרמני ובן זוגו כריסטופר חיים חיי הוללות ועוברים ממסיבה למסיבה כשמסביב יש אווירה של זמן שאול וחיים על סף תהום. בעקבות כל מיני אירועים שקורים שם, אבל גם לא לגמרי בגללם (עוד אחת מהסיבות שיצאתי עם תחושה של חוסר הבנה וחוסר תכלית), המספר נוסע לטפס על הר בטיבט, ולאחר מכן נשבה על ידי חיילים סיניים ועובר למחנות עבודה לחינוך מחדש בסין. יש משהו מעט מופרך במהלך העלילה הזאת, אבל מצד שני הקריאה בו דווקא משרה אמינות שהדברים האלה קרו באמת, ולא כמו בספרי פנטזיה שאפשר פשוט לעוף או לעבור בזמן ולדלג בין אירועים גדולים בעולם או בספרים קומיים (בעיני אנשים שהם לא אני) כמו “הזקן בן מאה…” שהמספר נכח כמעט בכל אירוע משמעותי במאה ה-20.

בכל אופן, אני חושב שבסופו של דבר מעניין לקרוא בספר הזה, אבל לא אגיד שהוא אחד האהובים עלי או שהפך את עולמי. הוא בהחלט אופציה מעניינת למי שמחפש ספר קצר שאפשר לסיים ביום.

“הצל” מאת אדלברט פון שאמיסו (פוסט מה-18/8/2018)

קראתי היום את ספר הכיס “הצל” מאת אדלברט פון שאמיסו (הוצאת עם עובד, מגרמנית אילנה המרמן, אחרית דבר יורגן ניראד). זו נובלה שדומה יותר למעשייה או אגדה, ובמרכזה אדם שמוכר את הצל שלו לשטן (או לדמות שאנחנו מבינים שהיא השטן) תמורת כסף, ומגלה שדבר פעוט כמו צל יכול להיות מאוד קריטי בהיעדרו.

היעדר הצל גורם לו להסתגר, כי כולם ברחוב שואלים אותו איפה הצל שלו, וכך זה נמשך בעוד כל מיני פיתולי עלילה שאין טעם שאתייחס אליהם כי אפשר פשוט לקרוא. 

בגדול התחלתי לקרוא את הספר מסיבה מאוד לא ספרותית – הוא קצר, ורציתי לקרוא ספר שאוכל לסיים בזמן יחסית קצר. זו לא סיבה טובה לבחור בספר, כי בסופו של דבר לא באמת התחשק לי לקרוא מעשייה פנטסטית כזאת, ולכן אני חושב שלא מאוד נהניתי מהקריאה, אם כי אני יכול להעריך את המעשה הספרותי של שאמיסו. 

הנובלה מלאה בכל כך הרבה סמליות, עד שקריאה “פשוטה” בה היא די חסרת ערך. זו מעשייה שמהווה קרקע פורה לניתוחים ופרשנות, וכמובן השוואה למעשיהם של בני אדם בעולם האמיתי – אלמנטים שאין לי כל כך עניין בהם בימים אלה, ולכן אני מרגיש שלא הייתי קורא ראוי. 

בכל אופן, אם מתחשק לכם לקרוא אלגוריה מעניינת, שאפשר להשתמש בה כבסיס להתפלפלות אינסופית ולהשוות את הדמויות הפועלות בה לאנשים שונים ואולי לסוגי התנהגויות – בהחלט מומלץ לקרוא ולהכיר את הסיפור הזה (שהוא קלאסיקה, אבל אני לא בטוח עד כמה מוכר לחובבי ספרות בני דורי). אם אתם יותר בעניין של ספרים ריאליסטים עם עלילה חזקה ומעניינת – אפשר לדלג.

A Single Man מאת כריסטופר אישרווד (פוסט מה-17/8/2018)

משהו על פתיחות של ספרים: התחלתי לקרוא את הספר שבתמונה, כי קראתי עליו כמה המלצות ואהבתי את הספר “פרידה מברלין” של אותו סופר (הספר שעליו בוססו מאוחר יותר הסרט והמחזה “קברט”).

חשבתי שההתחלה מצוינת, על סף הגאונית. טקסט חכם, לירי, מסקרן (גם הפתיחה של “פרידה מברלין” מפורסמת: “אני מצלמה שהעדשה שלה פתוחה. אני רק מצלם את מה שמולי, לא שופט ולא מביע דעה”). אבל ככל שהתקדמתי התחלתי להשתעמם, עד שאחרי 10 אחוזי קינדל זנחתי את הספר. 

איזה מפח נפש. 

הספר, אגב, לא בהכרח גרוע, אבל הוא לא מימש מבחינתי את ההבטחה שהייתה גלומה בפתיחה שלו וככל שהתקדמתי פשוט יצא לי החשק להמשיך לקרוא. 

מוזמנים לספר על ספרים שנפתחו באופן מרהיב ולא עמדו בציפיות המשך.