כמה מילים על “פראני וזואי” מאת ג’.ד סלינג’ר (הוצאת כתר)

בשבוע שעבר פרסמתי בפייסבוק האישי שלי תמונה של הספר “פראני וזואי” וכתבתי שאני נמצא בעמוד 92 מתוך 167, ומוצא שאין לי כל כך חשק להמשיך לקרוא.

זה היה מעין “צילום מצב” של אותו רגע – שבת בערב, חוסר חשק להמשיך לקרוא אבל גם חוסר חשק לעשות משהו אחר – וכדי לנסות לצאת מהמצב הזה, העליתי את הסטטוס. הוא גרר המון המון תגובות (בעד ונגד סלינג’ר), ואפילו הוזכר בתוכנית הרדיו מה שכרוך עם יובל אביבי ומיה סלע.

אז קודם כל, אני שמח לבשר שבשבת האחרונה סיימתי לקרוא את הספר, וזאת דעתי עליו:

באופן כללי אני חושב שזה ספר מעניין ואפילו חשוב בתולדות הספרות (בעיקר בכל מה שקשור לצורת הכתיבה והנושאים שבהם הוא עוסק), ובד בבד אני יכול להגיד שלא אהבתי אותו ולא התחברתי אליו.

לגבי הכתיבה – לסלינג’ר יש נטייה לייצר שיחות שבהן הדמויות לא בטוחות עד הסוף מה הן רוצות להגיד, והקוראים כאילו חוזים בהן מנסות ללוש את המחשבות האמורפיות בראש שלהן עד שיצא בסוף אותו רעיון מזוקק שאליו התכוונו. זו תכונה שהוא זיהה באנשים, והביא אותה לדרגת אמנות בכתיבה שלו.

אין ספק שהכתיבה הזו פורצת דרך ויש לה חשיבות בכל הקשור למתיחת גבולות הספרות ולאופן שבו “מותר” לכתוב ספרות, אבל היו בה גם שני אלמנטים שהפריעו לי מאוד:

א. הוא יצר דמויות מתחכמות ומתישות – כאלה שמתעסקות בעצמן וטוחנות מים בלי סוף באופן דיי מרגיז.

ב. כל הדמויות נשמעות אותו דבר ולא ממש מאופיינות. כולן חופרות ומתחכמות באותו אופן. זה הזכיר לי את הדמויות בסרטים של וודי אלן (שכולן מדברות כמו וודי אלן), רק בלי ההומור.

חלק מההתנגדות שלי לדמויות האלה ולחפירות שלהן, טמונה בהתנגדות שלי לעצמי הצעיר. יש משהו בגילאים הצעירים – כשאתה מרגיש את החברה מנסה להוביל אותך למקום מסוים, ומצד שני אתה רוצה להתנגד – שמייצר אנשים שבטוחים שהם נורא מיוחדים ושקועים בעצמם ובהרהורים ובדכאונות שלהם. ברור שזה יכול להמשך גם כשמתבגרים, אבל לרוב אחרי גיל 30 נוסף עוד איזה נופך בהסתכלות על החיים, שהופך בעיני עצמנו את הדכאון למשהו הרבה פחות מיוחד ועמוק. הוא פשוט חוזר להיות מה שהוא – דבר מעיק שמקשה על חיי היומיום. לכן יש לי איזו דחייה אימפולסיבית לאופן שבו פראני וזואי מתנהגים ומדברים, שהיא בעצם דחייה מהדרך שבה התנהלתי בעבר.

תוך כדי הקריאה על הדכאון של פראני, חשבתי על דכאונית ספרותית אחרת – אסתר גרינווד בת ה-22 מ”פעמון הזכוכית” של סילביה פלאת. ניסיתי לחשוב למה את פעמון הזכוכית אהבתי ממש ואת פראני וזואי לא? בסך הכל יש דמיון רב בין פראני לאסתר.

אני חושב שהסיבה קשורה בכך שמשהו בכתיבה של סילביה פלאת הרגיש יותר אותנטי וגרם לי להתחבר, בעוד שאצל סלינג’ר אמנם התרשמתי מהכתיבה, אבל לא התחברתי אליה מהבטן.

בכל אופן, לדעתי מומלץ לכל מי שמתעניין בכתיבה ובספרות לקרוא את “פראני וזואי”, כי יש פה הצעה לכתיבת ספרות באופן קצת אחר – כזה שמתרכז פחות בעלילה ויותר בדיאלוגים שחושפים את נפשן המורכבת, והלא תמיד שקופה לעצמן, של הדמויות. אני אמנם לא חסיד של הכתיבה הזו, אבל בהחלט מצאתי בה דברים מעניינים (לצד דברים שלא סבלתי).

____________________________

// פראני וזואי, ג’.ד סלינג’ר. מאנגלית ניר רצ’קובסקי, הוצאת כתר. 167 עמ’