השאלון עם נילי דגן, מחברת הספר “עד שאלמד לעוף” (הוצאת פרדס)

1) מהם הספרים האהובים עליך?

ספרי שירה של משוררים ישראלים ואני קוראת בהם מדי יום ביומו ובוחרת מהם שירים לאנתולוגיה מקוונת לשירה עברית שאני עורכת באתר שלי.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

כילדה אהבתי את אורה הכפולה מאת אריך קסטנר, אן שרלי האסופית מאת לוסי מוד מונטגומרי, הנסיך הקטן מאת אַנְטוּאַן דֶה סֶנְט-אֶכְּזוּפֶּרִי.

כשגדלתי מעט התחברתי לספרי הרפתקאות כמו וינטו ויד הנפץ מאת קארל מיי וכלבם של בני בסקרביל, מאת ארתור קונאן דויל, ובו עלילה מעלילותיו של הבלש שרלוק הולמס, יציר רוחו של קונאן דויל.

3) מהו הספר האחרון שקראת?

ספר שירה מפעים “מיגו” מאת חדוה הרכבי, שירים 2008-2016. “יש פלא אחד: אתה. חייך. זה לא יקרה עוד פעם. אף פעם” (חדוה הרכבי)

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

אכול נכון לפי סוג הדם שלך מאת ד”ר פיטר ג. ד’אדמו. המתיימר לתת את הפתרון הדיאטטי האישי לבריאות טובה, לתוחלת חיים ארוכה ולהשגת המשקל הרצוי.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך? 

“עבר” מאת אמיר אור, תרגומים נבחרים 1987-2017 ממיטב השירה העולמית החל בקלסיקה העתיקה ועד משוררי ימינו.”עבר” מביא מיצירות המופת של סאפפו, קטולוס, רומי, שייקספיר, גתה, טגור, ייטס, ג’ובראן, פאונד וקארבר.

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

הרוקי מורקמי סופר ומתרגם יפני, צרויה שלו סופרת ועורכת ספרים ישראלית, המשוררים יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ’ ואחרים.

7) ספר שנתן לך השראה?

“המסע” מאת ברנדון בייס. ברנדון בייס הייתה מורה למודעות ולריפוי הוליסטי כאשר אובחן ברחמה גידול מסוכן בגודל כדורסל. מתוך החלטה נחושה להירפא באופן טבעי, סירבה להתאשפז מיד ולעבור ניתוח שהוגדר כדחוף ביותר. הספר מגולל את מסע ההחלמה האישי שלה, שהוביל ליצירתו של תהליך “המסע”, מדריך מעשי לריפוי ושחרור.

8) ספר עיון מומלץ?

יפן במבט אישי מאת פרופ’ בן-עמי שילוני. בכתיבה בהירה ובהומור דק מציג המחבר זוויות ראייה חדשות ומעניינות על תופעות שונות ביפן המשולבות בחוויות אישיות שלו על בסיס היכרותו ארוכת השנים עם ארץ זו. הספר ליווה אותי בביקורי לפני כשנה וחצי ביפן ותרם לי בעת כתיבת מחזור השירים “שלושים ושישה מבטים” פרק החותם את ספר שיריי החדש ‘עד שאלמד לעוף’.

***

נילי דגן היא משוררת, עורכת ומייסדת “האתר של נילי דגן“. מובילה בהתנדבות מיזמים רחבי היקף לקידום משוררים והשירה העברית. בימים אלה רואה אור ספר שיריה החמישי – “עד שאלמד לעוף” (הוצאת פרדס).

על הספר:

“גַּם אַתָּה מַרְגִּישׁ פִּתְאוֹם כְּמוֹ נָע עַל חֶבֶל דַּק?” שואלת נילי דגן, ומובילה אותנו על פני החבל המתוח של הלא־ידוע בספר שיריה החדש, עד שאלמד לעוף. היחס בין כותרת הספר לשירים הוא יחס של הומור אירוני: זהו ספר מסע בין נופים ותרבויות, אך בו בזמן גם מסע דרך רגשות, זוגיות ואף אירועים פוליטיים.

המינימליזם של דגן, המגיע למיצויו בשירי ההייקו שלה, שורה על הספר כולו, והטון השירי שלה נאמן תמיד לרגיסטר הרגשי של תכניו. שפת שיריה קשובה להדהודי הקול ומשמעיו, ועם זאת היא שפה שאינה מתמלצת. גם כשדגן אינטימית או חושפת כאבים, היא עדיין קונקרטית, ישירה, ומספרת: “אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה / כְּשְֶׁנִּשְבַּר לבִֵּנוּ בְּאַהֲבָה / נִשְׁאַרְנוּ זָרִים”? כתיבתה היא כתיבה מתבוננת, רצופת תובנות, אבל לעולם לא מרוחקת. 

דגן מעלה לעיני הקורא את מראות המסע כמטפורות חיות לעונות ולמזגים של נפש האדם:  המגע המרגש שלה עם הטבע – הים, הציפורים, הפרחים והאור – הוא מגע גואל, מגע שדרכו היא מחברת אותנו אל חופש חדש, אל יופי חדש ואל אהבה חדשה. עד שאלמד לעוף נקרא כספר מסעות בעולם החיצוני והפנימי, יומן נפש הנוגע בנפש, ספר של אלכימיה; ומתוך כך גם חוויית הקריאה בו היא כמין מעבר מזכך בכור המצרף של החיים.

 

השאירו תגובה