תמר לזר, דן זמל, עינת צרפתי ויהונתן דיין הם הזוכים בפרס רמת גן לספרות לשנת 2018

מאת | 2018-05-27T13:12:54+00:00 27 במאי 2018|קטגוריות: כללי|0 תגובות

היום פורסמו הזוכים בפרס רמת-גן למצוינות ספרותית (שמחלק 90 אלף ש”ח ל-5 יוצרים), ושכלל השנה גם זוכה שהוציאה ספר בהוצאה עצמית. הנה שמות הזוכים ונימוקי השופטים מתוך ההודעה לעיתונות:


הזוכים בקטגוריית יצירה ספרותית (סך של 40 אלף שקלים, הפרס הכספי יחולק בין השניים):

  • תמר לזר על הרומן “מצילות” (הוצאה עצמית)

  • דן זמל על הרומן “בלוק” (הוצאת כרמל)

חברי ועדת השופטים בקטגוריית יצירה ספרותית מקורית לשנת 2018 הם פרופ’ נורית גרץ (יו”ר), העורך והסופר ארז שוייצר והמבקרת והעיתונאית נטע הלפרין.

מנימוקי השופטים לבחירה ברומן “מצילות” כזוכה בקטגוריית יצירה ספרותית מקורית:

ייחודו של הספר “מצילות” טמון באופן שבו המחברת, תמר לזר, משתמשת בפרדוקס ובאבסורד כדי להאיר את הכפילות של הנושא המרכזי שלה – האהבה. בסגנונו המיוחד, “מצילות” מצליח לתאר את האהבה דרך היעדרה, באמצעות ביטויים של חוסר, של הזדקקות ושל אי היכולת לבטא אותה, גם כשהיא נוכחת. על פניו, זהו סיפור על אישה בדיכאון ההולכת ומאבדת את הקשר שלה עם המציאות ועם גופה. זהו סיפור על שיגעון. אבל הדרך הפיוטית ורוויית היופי וההומור שבה מתואר השיגעון הזה הופכת אותו לסיפור שונה, על רגש, על ידידות, על התבגרות והשלמה. מורכבותו של הספר מוצאת ביטוי מיוחד באופן שבו הוא מעמיד במרכזו אירוע שאינו מתואר כלל, רק מהדהד מרחוק – ההתעללות המינית שעברה הגיבורה בילדותה.

תמר לזר שוזרת בספרה שלוש עלילות – של בת, של אם ושל נערה תלמידת תיכון – ומאלצת את הקוראים להבין את זו מתוך המבט של זו. עיקר כוחו בסגנון, הממזג קולות, צלילים, ריחות וצבעים במערבולת חושנית פיזית כמעט, דווקא כדי לתאר את התפרקות הגוף והתודעה, ואת רכישתם בחזרה. יופיו הפיוטי של סגנון זה מאפשר להפוך כאב ליופי ונוירוזה להבנה עמוקה של הקיום.

מנימוקי השופטים לבחירה ברומן “בלוק” כזוכה בקטגוריית יצירה ספרותית מקורית:

דבר בחזותו של “בלוק” אינו מעיד על תוכנו. זהו ספר צנום, אפרורי למראה. הטקסט על גבו כתוב בצמצום לקוני ומידע על אודות מחברו בקושי נמצא. ואולם, כבר מהעמוד הראשון ברור לחלוטין כי מדובר בסיפור קטן-גדול: רומן בנוי לתלפיות שלכל מילה בו יש הצדקה ומשמעות, המוביל את הקוראים בקול מובחן וביד בוטחת מן הפרטים הסתמיים של היומיום – אוכל לחתולים, ישיבת ועד בית, מפגשים רומנטיים כושלים ושרטוטי בניין – לקרשנדו מהדהד שמתנגן בדממה.

חמישה דיירים מתגוררים בבניין העומד במרכז עלילת הספר “בלוק”. במובן מסוים, כל אחד מהם מנסה להצית בתוכו מחדש ניצוץ שכבה בשגרת החיים. כשם שבניין בן שבע קומות המוקם בסמוך מייצר הפרעה במרחב, מסתיר וחוסם את המבט והנוף, כך הם מתקשים לראות את ההפרעה והעיוות שהולכים ומתגבשים בחייהם שלהם. הדייר שמקפיד על כל פרט ופרט בתחזוקת הבניין ובטיפוחו אינו רואה את הדרמה שהולכת ומתהווה בביתו שלו. הדייר שלמד להתהלך במומחיות בתחום האפור שמאפשר לו תפקידו כפקח בנייה, בוחר להתעלם מהתקרה שתתרסק על ראשו, ובמובן מסוים, על ראשי כולנו.

מרבית קווי העלילה הראשיים מוטבעים בחותם טרגי, אך תיאורי הדמויות שזורים הומור חד ואירוניה דקה. גם הצד המשעשע וגם הצד הקודר, גם סצנות דינמיות ומרובות משתתפים וגם פרטים קטנים וניואנסים דקים, מתוארים בשפה מדודה, מאופקת וחכמה, מודעת לכוחה אך לא מוקסמת מעצמה. לא קל לייצר דרמה סביב היומיום, ו”בלוק” מצליח לעשות זאת באופן מעודן ואחראי. זו יצירה משכנעת בזכות עצמה, המעוררת גם סקרנות וציפייה להמשך דרכו של מחברה.


הזוכה בקטגוריית ספרות ילדים מאוירת (סך פרס של 30 אלף שקלים):

  • עינת צרפתי (כתיבה ואיור) על הספר “השכנים” (הוצאת כתר) 

חברי ועדת השופטים בקטגוריית ספרות ילדים לשנת 2018 הם השופטת בדימוס עדנה קפלן-הגלר, העיתונאית מאיה בקר והמוזיקאית קרני פוסטל.

מנימוקי השופטים לבחירה ב”השכנים” מאת עינת צרפתי כזוכה בקטגוריית ספרות ילדים מאוירת:

ילדה עם מטרייה ומגפיים חוזרת הביתה ומתחילה לטפס במדרגות. ליד כל דלת היא נעצרת ומדמיינת מה מסתתר מאחוריה: שודדי אוצרות, לוליינים יורקי אש, ג’ונגל, ערפד, בתולת ים, מסיבות סוערות. פעילות שגרתית, יומיומית, שהופכת – בכוח הדמיון הילדי והאיורים העשירים, המפתיעים, של עינת צרפתי – למסע בארץ פלאות.

יותר מכל ספר ילדים אחר שיצא השנה, “השכנים” מציע חוויה אינטגרלית של טקסט ואיור. ולא מקרי שעל שניהם חתומה יוצרת אחת. האיורים של צרפתי אינם מלווים את הסיפור – הם הסיפור עצמו. הם מובילים אותנו יד ביד במעלה הקומות, מדירה לדירה; כל דף שמתהפך הוא דלת שנפתחת לעולם ומלואו. הרפתקני, מלא הומור, בלתי צפוי.

הטקסט התמציתי, הענייני, שצרפתי שמה בפיה של הילדה המספרת (“שם גר הצייד הזקן עם נמר המחמד שלו”), עומד בניגוד לאיור השופע, הססגוני; איור גדוש פרטים שהופכים אותו כמעט ל”ספר חיפוש”, כזה שאפשר לשקוע בו לאורך זמן כדי לדוג במבט עוד ועוד פרטים נסתרים (חדי עין ימצאו חולד קטן מוצפן בכל אחד מציורי הדירות בספר).

נדיר למצוא ספרי ילדים שאינם חוטאים בדידקטיות מצד אחד, ובהתחנחנות והתיילדות מן הצד האחר. צרפתי מצליחה לדלג מעל שתי המהמורות האלה, עם ספר מקורי, נטול קלישאות, שנותן כבוד לנקודת המבט של הילד. שיר הלל לסקרנות, לדמיון פרוע, לפנטזיה.

“מאחורי הדלת השביעית אני גרה עם ההורים שלי”, מציינת גיבורת הספר כשהיא חותמת את המסע ומגיעה סוף-סוף לדלת האחרונה. “הם כאלה משעממים!” היא אומרת תוך כדי ארוחת צהריים במטבח מסודר, סטנדרטי, בלי אף שודד או לוליין, “אבל אני אוהבת אותם והם אותי”. בתום כל הרפתקה נוחתים בבית, על קרקע המציאות. אבל אין לטעות בסיום הפייסני, הפרוזאי. מיד בעמוד הבא, בסיום הספר, ההורים כבר מצוירים כגיבורי-על עטויי גלימות ומסכות, בדרכם להמריא בחללית מוזרה. הדמיון ניצח, ואיתו גם ספרה החכם של עינת צרפתי, שנבחרה פה אחד כזוכה בפרס רמת-גן למצוינות ספרותית בקטגוריית ספרות ילדים מאוירת.


הזוכה בקטגוריית תרגום יצירה ספרותית לעברית (סך של 20 אלף שקלים):

  • יהונתן דיין, על תרגום מאנגלית של הרומן “טירת אוטרנטו” מאת הוראס וולפול (הוצאת רסלינג) 

חברי ועדת השופטים בקטגוריית תרגום יצירה ספרותית לעברית  לשנת 2018 הם המשורר פרופ’ מאיר ויזלטיר (יו”ר), העורכת הספרותית תמי ליטני והחוקר אורי לנדסברג.

מנימוקי השופטים לבחירה ביהונתן דיין כזוכה בקטגוריית תרגום יצירה ספרותית לעברית, על תרגום מאנגלית של הספר “טירת אוטרנטו” מאת הוראס וולפול

החלטנו פה אחד להעניק את פרס רמת-גן למצוינות ספרותית לתרגומו של יהונתן דיין לספר “טירת אוטרנטו” מאת הוראס ווֹלפּול – רומן אנגלי מאמצע המאה ה-18, שנחשב לחלוץ הגותיקה בספרות האנגלית, ולא תורגם עד כה לעברית.

מצאנו כי תרגום זה ראוי לפרס משום שהנוסח העברי של יהונתן דיין מצליח לעצב טקסט בעל עומק לשוני מסוים וגוונים תקופתיים מאופקים, ויחד עם זאת הוא מקפיד על זיקה הדוקה לעברית טבעית בת זמננו. זאת משימה לא קלה, שמתרגם זה עומד בה בכבוד.

כל מי שמתרגם לעברית רומן אירופי בן 250 שנה חייב להתמודד עם קושי שאי אפשר לחמוק מפניו ושאין לו פתרונות מן המוכן: איך מעצבים לשון תרגום שתהיה רעננה וקולחת, צלולה ומובנת, ויחד עם זאת לא תהיה מקומית מדי, “ישראלית מדי”. אין לכך נוסחאות מן המוכן, והמתרגם חייב “להמציא” נוסח שיעמוד במשימה זו. יהונתן דיין כבר התנסה בכך בעבר כאשר תרגם שני ספרים מאת הרמן מלוויל, אך סגנונו של וולפול הוא אחר לגמרי, וכאן היה הכרח להעמיד נוסח חדש. דיין עשה זאת בהצלחה, ואין לנו ספק שהוא אחד המתרגמים הצעירים המבטיחים ביותר הפועלים כיום בתרגום מאנגלית.

 

 

השאירו תגובה