1) מהם הספרים האהובים עליך?

טוב, נו, אי אפשר באמת לענות על השאלון הזה, אז הקצבתי לי עשר דקות, כדי לענות מה שקופץ. ברור שיכלו לקפוץ עשרות אחרים ברגעים אחרים.
“מחיקה” של תומס ברנהרד. “אליס איילנד” של ז’ורז’ פרק ורובר בובר. “למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית” של ג’נט ווינטרסטון.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

בזמן אמת, זמן ילדות: “ג’ים ונהג הקטר” של מיכאל אנדה. “השביעייה הסודית” של אניד בלייטון, “דפי תמר” של דבורה עומר (שהיה לנו כרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה בילדות)

3) מה הספר האחרון שקראת?

“לחטוב עצים” של תומס ברנהרד ו”הסיפור על שם המשפחה החדש” שהוא השני ברומנים הנפוליטנים של אלנה פרנטה (חיכיתי שייצא הרביעי כדי לקרוא בבינג’)

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

“כפרה” של איאן מקיואן. קראתי אותו בחופשה בלונדון וכל כך עצבן אותי הסוף הפחדני של הספר, שזרקתי את הספר מהחלון. ואחר כך הצטערתי, כי יכולתי לתת אותו למישהו, רוב האנשים הרי מאוד אהבו אותו.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

“פרמקון” של דירק ויטנבורן. כותרת המשנה של הספר: “סיפורה של משפחה מאושרת”. אי אפשר לכתוב על מה הספר, כי זה נשמע כ”נושאים”, והיפה שם הוא הבחישה והמערבולת, הטביעה, לצד ניתוח מפוכח. לא רק על משפחה אומללה, לא רק על סמים ותרופות ואמריקה. והוא כן בתרגום מזהיר של ברוריה בן ברוך.

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

נטליה גינצבורג, פרימו לוי, תומס ברנהרד, עמליה כהנא-כרמון, רישרד קפושינסקי, עמוס אילון, תום שגב.

7) ספר שנתן לך השראה?

“מעבר לאשמה ולכפרה” של ז’אן אמרי ו”יומני קלמפרר” של ויקטור קלמפרר. שניהם בתרגומה ועריכתה של אילנה המרמן. ובכלל, רבים כל כך מהספרים שיצאו בסדרת “פרוזה אחרת” הקטנה, החומה וחלקם בלבנה, וגם בספרים הנפלאים שכתבה, ביניהם אהבתי במיוחד את “במזל סרטן” (שיצא השנה מחדש בעריכה שונה באחוזת בית) ואת “מבירות לג’נין”. אילנה המרמן היא מחלוצות הנכחת הנון פיקשן, וגם הסדרה “פרוזה אחרת” שהיתה משופעת בהם הראתה שנון פיקשן אין פירושו נון פרוזה, אלא כשהוא מוצלח זאת פרוזה אחרת.

8) ספר עיון מומלץ?

“הדרך הקלה להפסיק לעשן” של אלן קאר, שיצא בבבל. ספר חכם ויפהפה. אמנם לא הפסקתי לעשן בזכותו, אבל אהבתי מאוד לקרוא אותו, ובנוסף, הוא ספר מושלם לגלגל עליו בגלל עוביו ואופי הכריכה.

***

יעל נאמן, ילידת 1960, למדה ספרות כללית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועבדה כעורכת בעיתונים ובהוצאות לאור. פרסמה עד היום שני ספרים שזכו לשבחים, ובימים אלה רואה אור ספרה השלישי – “היה היתה” (הוצאת אחוזת בית).

על הספר:

“היה היתה” הוא ספר שאין דומה לו, על אישה שאין דומה לה. בעשר השנים האחרונות חקרה יעל נאמן, מחברת רב־המכר “היינו העתיד” (אחוזת בית, 2011), את תולדותיה של אישה מסקרנת וחידתית, שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש. נאמן שוחחה עם בני משפחתה, אהוביה, שכניה, רופא שטיפל בה ושותפיה לעבודה, וכן עם חברי ילדותה – שרבים מהם היו כמוה, ילדים להורים פולנים שניצלו מן השואה – ורקמה מהמילים שלהם את סיפור חייה של אותה אישה (וסיפור חייהם של הסובבים אותה).

היה היתה בינינו, כך מתברר, אישה ברוכת כישרונות, מלאת סתירות, מבריקה ויצירתית, מתרגמת מחוננת שאהבה ספרות וכתיבה, אבל מחקה בשיטתיות את כל מה שהעלתה על הכתב. בתיווכם של אלה שלקחו חלק בחייה, ושמתקבצים כאן לראשונה בין דפי הספר הזה, מצטיירים באופן מוחשי מקומות והתרחשויות הנקשרים בה, ובה בעת מתרחבת ומעמיקה חידת דמותה.   

בסגנונה הייחודי, הצלול והנוקב, מציגה יעל נאמן דיוקן של אישה חריגה, שהוא גם מסמך מרתק על בני הדור השני שנולדו מיד לאחר המלחמה. השאלה מדוע בכלל לכתוב על אישה שביקשה למחוק את עצמה מן העולם היא אחד מנושאיו של “היה היתה”, והיא מהדהדת מתוכו לכל אורכו: “נוצרה (או אולי זאת אני שיצרתי) מין רשת מאלה שהכירו אותה, חלקם בלי לדעת בכלל על האחרים. ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא הכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשתה, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה.”

לספר זה רואיינו בין היתר אישים מעולמות התרבות והרוח, בהם: תמרה ריקמן, מרים כבסה, אביגדור פלדמן, שרה ברייטברג-סמל, יונה פישר, עליזה אולמרט, מולי מלצר, סוניה מרמרי, ציפה קמפינסקי ועוד.

*) צילום תמונת שער: תומר אפלבאום