הקיץ של אביה – גילה אלמגור: הספר הראשון שקראתי ולא הקריאו לי, אני זוכרת לו חסד נעורים ופעם בכמה שנים חוזרת אליו רק כדי להביט בו בפרספקטיבה שונה ובוגרת יותר. “ערבושית” -אליסיה אריאן: הספר הפרובוקטיבי הראשון שקראתי, תעצומות מיניות אל מול השתקה, שגרה ושמרנות מזעזעת. “שלום לך עצבות” של פרנסואז סגאן: בזכות הקשר הבלתי אמצעי בין אב ובתו ו”פרש הברונזה” הגדול מכולם, אהבה, מלחמה ובהמשך הטרילוגיה הנפלאה של פאולינה סיימונס, גם ניצוצות של ייאוש גדול. ו”איש הקוביה” של לוק ריינהרט חצי פסיכולוגי, חצי אימתני וחולה.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עלייך?
שמלת השבת של חנה’לה – יצחק דמיאל, הסיפור הזה נכתב ב1930 ומאז ועד הים, ילדים מגלים באמצעותו את החמלה היפה. “העץ הנדיב” של סילברסטיין – הספר הראשון שגרם לי דמעות של ממש.
3) מה הספר האחרון שקראת?
באיחור אטומי את הספר “חמדת” של טוני מוריסון, בילדותי, דיברה עליו אמי ורק לפני כמה שבועות רכשתי אותו, קראתי אותו וכאבתי את כאבי הגזענות בעולם.
4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?
“קורות הציפור המכנית” של הרוקי מורקמי” כל כמה זמן אני מנסה אותו מחדש וכל כמה זמן אני שואלת את עצמי מה נטל הסופר רגע לפני שכתב את הספר.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
“הסיפור העצוב שלא יאמן על אנדירה התמה וסבתה האכזרית” של גבריאל גרסיה מרקס, בניגוד לשאר ספריו, הספר הזה זכה לקצת פחות יח”צ ודווקא בו אני רואה אמת מזוקקת וחיבור גדול לצד הנשי והעצוב של הסופר.
6) מיהם הסופרים האהובים עלייך?
פאולינה סיימונס – פעם אפילו שלחתי לה מייל, כתבתי לה תודה על הכתיבה הסוחפת והאהבה שהיא שוזרת בין השורות, היא אף ענתה לי וכתבה שהיא יודעת שהעם היושב בציון הלום מלחמות ובסוף, נרצה או לא, הפרחים שבים לפרוח. שרה אנג’ל – על האמת בפנים של כולם, בלתי מתפשרת ואירוטית בטירוף. מירה מגן בזכות הקדושה והנשיות היפה וריימונד קארבר, שנתן לסיפוריי הקצרים והביזארים דרור.
7) ספר שנתן לך השראה?
“אמא מתגעגעת למילים” של דודו בוסי, הפעם הראשונה בספרות הישראלית שהמזרחיות הלא “עליזה ושמחה וצוהלת” הוצגה בספר.
8) ספר עיון מומלץ?
“שירים יום יום” אנתולוגיה יפה של יוסי בנאי, לפעמים אני חוזרת אליו רק כדי להזכר בשורשיות, בארץ ישראל ובאהבת האדם שהייתה לו.
***
מרסל מוסרי, בת 28, מחברת ספרי הסיפורים הקצרים “קופסת של קובות” ו”דמעות של יין” כותבת במעריב סופהשבוע ובעלת תכנית רדיו שבועית ב103FM. לאחרונה ראה אור רומן הביכורים שלה “זה שאהבתי” (הוצא תכלת).
עוד על הספר:
“מאז לא דיברנו. לא התקשרתי אליו, לא שלחתי הודעות, לא הסתובבתי במקומות שהוא רגיל להסתובב בהם. צרחתי מבפנים, כאב לי, כמעט מתתי. הרגשתי בפעם הראשונה את סדקיו הרעים של שברון הלב. חיי נעשו מונוטוניים: הקצבייה, הבית ובחזרה. היו לילות שבהם הרגשתי כאילו איבר נגדע מעל גופי. שכבתי במיטה, קהה ומטושטשת מכאב הפנטום, ורציתי רק שיחבק אותי שוב, שיאסוף אותי אל גופו הגדול. רציתי לשתות איתו יין, לשיר איתו בזיופים גדולים ובצחוק דביק, אבל אחיעם לא כתב לי, ושתיקתו היתה החותם הסופי: הייתי רק פרק חולף בחייו הצבעוניים.”
אם יש מזל, הוא דילג על נעמי חסון. לבד, בדירה קטנה ביפו, אחרי עוד משמרת של חיתוך שניצלים בקצבייה, היא מחפשת אהבה באתרי היכרויות. העבר שלה שחור, ההווה שלה עצוב.
העתיד? בלי תקווה, בלי חלום.
אבל משהו בכל זאת קורה. רגע אחד ישנה את חייה של נעמי לבלי הכר, את חייה המקצועיים ואת חיי האהבה שלה. הנה, היא מתחילה לצמוח. אבל האם היא באמת מסוגלת לכך?
זה שאהבתי הוא ספרה השלישי של מרסל מוסרי, ילידת 1990, אשת תקשורת ואושיית רשת. קדמו לו “קופסת קובות” ו”דמעות של יין”.
השאירו תגובה