השאלון עם יובל אביבי ועמיחי שלו, עורכי האנתולוגיה “יאללה מכות” (אחוזת בית)

1) מהם הספרים האהובים עליך? 

עמיחי שלו: יש לצערי, בעצם לשמחתי, כמה מאות כאלו. בעבר איכשהו זה היה קל יותר לבחור חמישה, אפילו עשרה. ככל שעובר הזמן והספרים נערמים זה הופך להיות משימה בלתי אפשרית, כי האג’נדה שלי היא לאהוב כמה שיותר ספרים ולדרג אותם זה תמיד נכון רק לזמן בו מתבצע הדירוג.

יובל אביבי: ככל שאני קורא ומתבגר הקטגוריות שלי של  ״ספרים טובים״ ו״ספרים אהובים״ הולכות ומתרחקות. זה עניין די עצוב בעצם, שמעיד על איזו החנקה של הרגשי המתפרץ בשיפוט של ספר. אם אני צריך לחשוב על ספרים שאהבתי ביותר אני נאלץ לחזור לימים של גילוי הספרות, בסוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים שלי, שאז קראתי בתדהמה את ״האמן ומרגריטה״, או את ״דפוק וזרוק בפריז ובלונדון״, או את ״מה מעיק על פורטנוי״, והתרגשתי מאוד. היום זה קורה הרבה פחות, אבל זה קרה עם “קול צעדינו” של רונית מטלון ובהחלט אפשר להכניס את קנאוסגורד לחבורה. לא נתחמק ממנו. 

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

עמיחי שלו: יש ספרי ילדים שאהבתי בתור ילד, ויש ספרי ילדים שאני אוהב בתור מבוגר חצי אחראי, לכן כילד הייתי בוחר בספרים של דוקטור סוס, במיוחד “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים” ולא חתול תעלול וכמובן “אליסה בארץ הפלאות”.

יובל אביבי: אני אוהב את בילבי ואת המומינים, ואם אפשר לגלוש גם לעבר ספרי נוער אז ז׳ול וורן ושרלוק הולמס. אבל כל אלה אינם ספרי ילדים ואינם ספרי נוער, בעיניי. 

3) מה הספר האחרון שקראת?

עמיחי שלו: אני קורא עכשיו את “עיר המתים” של י. ל פרץ, בתרגום של דורי פרנס, וסיימתי לפני חצי שעה את “גבעת הקיץ” של ג’. א בייקר בתרגומו המופלא של עודד וולקשטיין.

יובל אביבי: זה עתה סיימתי את ספרו החדש של חיים באר, ״בחזרה מעמק רפאים״ שהוא ספר מצחיק מאוד, אכזרי במידה, נטול חשיבות עצמית – ולמרות כל אלה מצליח להגיד כמה דברים נוקבים מאוד על כל העניין הזה שמקיף אותנו כאן.

 

 

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

עמיחי שלו: רוב הספרים שמייצרים מהומה לכאורה גורמים לי לכאורה לתהות על מה המהומה, אבל האמת שאני כבר לא תוהה על מהומות. “מהומות” על ספרים הם על פי רוב נגזרת של נושא תקין פוליטית וטרנדי ושל עבודת יחסי ציבור, ואין להם בדרך כלל שום קשר לספרות. אני יכול לומר שגם אם פורצת מהומה, אני נמצא בבועה שלי ולא תמיד שומע עליה.

יובל אביבי: אני לא אוהב לקרוא את טולסטוי. הנה אמרתי את זה. מכיר בחשיבותו, מבין את הגאונות, אבל לא נהנה. גם את סלינג׳ר אני לא אוהב, ובמיוחד לא את ״פראני וזואי״, שגיליתי שבחוגים מסוימים ממש אסור לומר את זה. ואם מתייחסים למשהו בן זמננו, אז אלנה פרנטה, שהתקשיתי מאוד לצלוח את ספריה. אומרים שהקוראים בני זמננו נחלקים לאוהבי פרנטה ולאוהבי קנאוסגורד, ואין חפיפה. אז אני בצד של קנאוסגורד. 

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

עמיחי שלו: זו בעצם השאלה ההפוכה של השאלה הקודמת, גם כאן יש המון דוגמאות, אז אולי הדוגמה האחרונה והטרייה בזיכרון היא “מיגו” של חדוה הרכבי, משוררת פלאית שגיליתי רק לאחרונה, אני חושב שגם המבחר שעשה דן מירון לשירי לאה אילון עבר בשתיקה יחסית, אם כי שוב, אני בבועה שלי, אז הכל יחסי.

יובל אביבי: אני לא כל כך יודע איך נמדדת בימינו הערכה, אבל הופתעתי מאוד לגלות כמה מעט עותקים נמכרו מהספר של אורין מוריס, ״לרגל עבור מקום אחר״, שעושה מהלך תובעני אמנם, ומעט מפוזר, אבל בעיניי מכונן דמות חדשה של הצופה לבית ישראל. בזמננו כותבים נרתעים מלרצות להיות הצופה לבית ישראל אבל מוריס נוקט גישה אחרת: הוא בונה את הצופה לבית ישראל שלו כמשהו עלוב, פגיע, כמה לאהבה, ונטול יכולת התמודדות עם המציאות. 

6) מיהם הסופרים האהובים עליך? 

עמיחי שלו: גם כאן יש עשרות, אז אבחר שתי דוגמאות מהשנים האחרונות. אבחר את פיליפ ק.דיק, שקראתי כמעט את כל ספריו, אבל אני מתכוון להשלים את המשימה ואבחר את יונה וולך שאני אמור בקרוב לכתוב את התזה שלי עליה, אבל לאו דווקא וולך של השירים המיניים, המגדריים, הפמיניסטיים והפוליטיים, אלא וולך של “צורות” ו”מופע”, של שירים ארוכים וחידתיים.

יובל אביבי: אני חושב שאני אקרא כל מה שיתרגמו לעברית מדיוויד פוסטר וואלאס, אבל בעצם כשאני מנסה להתבטא בכנות, אז להגיד שהוא הסופר האהוב עליי יהיה הגזמה פרועה. אולי י״ח ברנר, אם מכריחים אותי בכל זאת לבחור. 

7) ספר שנתן לך השראה? 

עמיחי שלו: היומנים של פיליפ ק.דיק, הנקראים The Exegesis, מסע פותח מוח לתוך תודעתו של גאון, מסע המכיל יותר מ-900 עמודים של מחשבות, קטעי יומנים, מכתבים, רעיונות, איורים, שאם צולחים אותו (וצלחתי אותו פעמיים, אם כי לקח לי שנתיים) הוא באמת מסע שעשוי לשנות פרספקטיבה ואפילו חיים של קורא.

יובל אביבי: יש הרבה: שכול וכשלון של ברנר, פרימו לוי בערך הכל, להיות בעולם של בעז נוימן, זה אני אדיצ׳קה של אדוארד לימונוב, פחד ותיעוב בלאס וגאס, שוב מה מעיק על פורטנוי ודיוויד פוסטר וואלאס, עמרם של אסף שור. בעיקר אלו ספרים שגרמו לי להבין איך צריך לכתוב, במגוון של סגנונות ודרכים, כך שאני אאמין שגם אני יכול לנסות.

8) ספר עיון מומלץ? 

עמיחי שלו: אני חושב שכל ספרי הפילוסוף והמדען ההונגרי ארווין לאסלו, שפיתח תאוריה ניו אייג’ית, אם כי מרתקת וכזאת הנשענת על מכניקת הקוונטים על שדה תודעה ביקום המכיל את כל המידע האנושי של העבר, הווה והעתיד. אני לא בהכרח מאמין לכל מה שהוא כותב, כלומר עדיין חסר לי ,אקדח מעשן”, אבל הקריאה בכתביו תמיד פותחת את הדמיון ומכניסה אותי לממד קצת אחר של המציאות.

יובל אביבי: שני ספרים שהם מתיחת הגבולות של ״עיון״, אבל אני חוזר הרבה לביוגרפיה של אדוארד לימונוב, ״לימונוב״ שכתב עמנואל קארר, ול״השטן בעיר הלבנה״ של אריק לארסון. גם כאן, זה לא בדיוק התוכן שתפס אותי אלא יכולת הכתיבה – משוחררת, בטוחה בעצמה, מצפצפת על מוסכמות, נהנית מעצמה, טבעית. 

***

עמיחי שלו הוא סופר, עורך ומבקר, זוכה פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. יובל אביבי הוא מבקר ומגיש תוכנית הרדיו הספרותית “מה שכרוך” לצדה של מיה סלע. בימים אלה רואה אור האנתולוגיה “יאללה מכות” בעריכתם המשותפת (הוצאת אחוזת בית).

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

סיפורים עם מכות הם דבר די נדיר בספרות העברית. גם היום, כשהמרחב הציבורי סביבנו הפך למקום מפחיד, וכל עימות קטן ברחוב עלול לגלוש לתגרת ידיים, תופעת המכות לא זוכה להתייחסות ראויה בספרות. עשרים ושניים הסיפורים שנכתבו במיוחד לקובץ “יאללה מכות” מעמידים במרכזם סיטואציות אלימות שבהן ישראלים דופקים מכות או חוטפים מכות, ממטירים אגרופים או תוקעים למישהו סטירה, קורעים למישהו את הצורה ולפעמים – גם רוצחים, בלי להניד עפעף.

מתוך פתח הדבר:

בעוד שקובצי סיפורים ישראליים שראו אור בעשורים האחרונים עסקו בנשיות, בצבא, בלהט”בים, בכסף ובנדל”ן, במוצאים אתניים ובשאר סוגיות יסוד שהחברה הישראלית עדיין מתחבטת בהן – אנחנו ביקשנו לייחד את קובץ הסיפורים הזה לתופעת המכות. לאלימות פיזית, ישירה, גופנית, בלתי אמצעית.

זאת מטרתו של הקובץ “יאללה מכות”: הכנסנו את הכותבים למעין זירת אגרוף שבה יש אמנם חוקים, אבל מעטים, ולנו נותר רק לצפות כיצד כל כותב או כותבת בחרו להתמודד עם הנושא ולפנטז על מכות, בלי גבולות. אפשר לומר ששמנו את עצמנו בעמדת הקהל המתלהם: זה שמתאסף לשמע הקריאה, “בואו, יש מכות!”

משתתפי הקובץ:  לאה איני • רועי חסן • מאיה ערד • בני ציפר • דרור משעני • ישי שריד • שרי שביט • עלא חליחל • סלין אסייג • עמיחי שלו • אסתי ג. חיים • נגה אלבלך • יובל אביבי • בלה שייר • איילת גונדר-גושן • מיה סלע • יונתן ברג • איריס לעאל • איאד ברגותי • אסף סעדון • אורין מוריס • דרור פויר

 

השאירו תגובה