1) לאחרונה ראה אור הספר “כשהתירס לוחש” מאת לורה רובי בתרגומך (הוצאת עוץ). נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?
“קשיים” היא מילה קשה. לא הייתי אומרת שנתקלתי בקשיים, אבל לשמחתי זה אכן היה ספר אתגרי; “לשמחתי” – כי אלה היו אתגרים מהסוג הכי מהנה: ההתמודדות עם הרגישות האדירה של הסופרת למילים ולמשחקי מילים, וההתמודדות עם שיקוף מדויק ככל האפשר של תרבות זרה לעברית.
יש ספרים שמעמידים את העלילה במרכז, והשפה היא רק כלי, כמעט סתמי לפעמים, שנועד לקדם אותה. יש ספרים שמאדירים את השימוש בשפה, אבל למרבה הצער, מדי פעם הסגנון המתוחכם מחפה על תוכן דל או מאולץ או על דמויות שטוחות. בספר הזה האיזון מופלא: הסופרת משתמשת בשפה באופן וירטואוזי, לא פעם פיוטי, כדי לקדם עלילה שנעה בין ריאליזם מוחלט לעולם הזוי וקסום, ומתבססת על דמויות מורכבות ומרתקות. בספר כזה גם כל מילה בתרגום מחייבת מחשבה ודיוק.
האתגר התבטא בכמה היבטים: גם במשחקי המילים והשמות המשמעותיים, שלא חשבתי אפילו לתעתק אותם כלשונם כי יש להם חלק מהותי ביצירת האווירה, גם בדרישה לתאר צביון של עיירה חקלאית קטנה במערב התיכון בצורה שתדבר אל הקורא העברי ותצייר תמונה נכונה של מקום שאין לו מקבילה בארץ, וגם בתשומת לב לצורת הכתיבה שאפשר אולי לכנות אותה “מעגלית” – כבר מהפרק הראשון מופיעים בה רמזים מטרימים (אפילו לפרטים כמעט זניחים) שזוכים לפירוט רב יותר בהמשך והולכים ומתבהרים לאורך הדרך, ושלא פעם חייבו אותי לחזור ולתקן דברים שנשמעו שונים לגמרי בהתייחסויות קודמות.
דרך אגב, לא לכל השמות ומשחקי המילים היה פתרון מושלם בעברית: חלקם התבססו על ריבוי משמעויות של אותה מילה או אותו ביטוי באנגלית, ובתרגום נאלצתי לבחור את המשמעות החשובה ביותר, כמו למשל בכינוי “night mare” – שהפך ל”סוסת הלילה”, בלי שום רמז לסיוט. לעניין השמות, כולל הסוסה, התייחסתי ב”דבר המתרגמת”.
2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?
יש בספר כל כך הרבה קטעים קסומים… שאלה קשה. אני אוהבת את הדמויות, שכל אחת מהן פגומה בדרכה ובכל זאת מושלמת לגמרי, אבל אי-אפשר לייצג אף אחת מהן באמצעות קטע, פסקה או פרק, אלא רק במכלול כולו; אני אוהבת את הבתים המתחלפים של רוזה (ספוילר, אבל קטן) שכאילו מתארים חיפוש אחרי משהו נכון ואותנטי; אבל אם אצטרך לבחור, כנראה אבחר במהותו הבסיסית של הספר: תיאור הפּרָצות שעל שמן נקראת העיירה פִּרצת-עצם, בציטוט מדבריו של צ’ארלי הזקן:
“… אין לנו כאן פּרָצות טיפוסיות. אין פּרָצות שעשויות מסלעים או מהרים. יש לנו פּרָצות בעולם. במרווחים שבין הדברים. כל כך הרבה מקומות שאתה יכול ללכת בהם לאיבוד, אם אתה מאמין שהם שם. אתה יכול למעוד לתוך פִּרצה ולעולם לא למצוא את הדרך החוצה. או אולי אתה לא רוצה למצוא את הדרך החוצה.”
3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?
לתרגום הגעתי די במקרה, אף-על-פי שכבר מגיל צעיר מאוד הקריאה הייתה נחוצה לי כמו אוויר לנשימה. את ספרי הספרייה סיימתי לקרוא בדרך הביתה, כמובן, ובערך ביום שבו למדתי להחזיק עיפרון התחלתי לצייר ולכתוב סיפורים. (היה בזה גם משהו משעשע: בכל פעם שציירתי המורים “האשימו” אותי שאני מנסה לספר סיפור באמצעות קווים, ובכל פעם שכתבתי הם טענו שאני מנסה לצייר ציור באמצעות מילים.)
בשנות התיכון למדתי בקנדה, והאנגלית הפכה לשפת אם. גם אז כתבתי, ואפילו זכיתי בתחרויות חיבורים בצפון אמריקה, אבל לצערי איכשהו, כשחזרתי ארצה, במקום להמשיך לכתוב מצאתי את עצמי דווקא בתחום המחשבים למשך הרבה שנים. במקביל לעבודה גם כתבתי, ומדי פעם גם תרגמתי למגירה בשביל הכיף, ותמיד איימתי שיום אחד אעזוב הכול כדי לכתוב.
וזה מה שקרה, פחות או יותר: יום אחד נתקלתי במקרה ביחיעם פדן, שקרא דברים שכתבתי והציע לי להגיש דוגמת תרגום. הדוגמה התקבלה, ומשם הכול התגלגל: עוד ספר ועוד ספר. בערך מאה וחמישים עד כה. בספרים הראשונים זכיתי להדרכה צמודה וקפדנית, שהסתכמה למעשה בשיעורים פרטיים בתרגום. בהתחלה תרגמתי בלילות, במקביל לעבודה במחשבים, אבל אחרי כמה ספרים עזבתי את התחום, כתבתי ספר, הוצאתי אותו לאור, והבנתי טוב יותר שצריך גם להתפרנס – וגם הבנתי שאת זה אפשר לעשות, אם בכלל, באמצעות כתיבת מילים של אחרים ולא באמצעות כתיבת המילים שלי.
4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?
הספר הראשון שתרגמתי היה “פנג הלבן” של ג’ק לונדון, שיצא לאור בשנת 2000 במחברות לספרות, וגרסה נוספת שלו, עם הערות (מצרפתית) יצאה בשנת 2005.
5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?
אני מכורה למילים. באופן כללי, קשה לי יותר לתרגם יצירות שמתייחסות לשפה ככלי סתמי, קר ופונקציונלי, ואני נהנית במיוחד מתרגום ספרים כתובים היטב שמכבדים את השפה ומשחקים בה, אולי אפילו דומים לסגנון הכתיבה הטבעי לי שהוא על סף הפיוטי, ועוסקים בנושאים שקרובים ללבי.
את הספר שהיה לי הכי קשה לתרגם הבאתי על עצמי: במסגרת לימודי אפריקה באוניברסיטה הפתוחה נתקלתי בספרו הידוע (בתחום) של אולאוּדֶה אקוויאנו, עֶבד שנחטף מניגריה כילד במאה השמונה-עשרה, רכש את חירותו והפך ללוחם נגד העבדות. הספר נראה לי חשוב ללימוד הנושא, ובערך במשך שנתיים ניסיתי לקבל אישור לתרגם אותו – אבל לאחר מעשה, כשקיבלתי את האישור, קיללתי את הרגע: השפה האנגלית השתנתה לגמרי במהלך מאתיים וחמישים השנים האחרונות, ונאלצתי לבדוק כמעט כל מילה במילונים עתיקים כדי לוודא שאני אכן מבינה אותה כהלכה. מלבד זאת יש בספר פרקים שמכילים עשרות ציטוטים לא מיוחסים מהתנ”ך, מהברית החדשה ומיצירות אחרות, שחייבו ניחושים וחיפושים מייגעים מאוד. הספר עומד לצאת לאור בקרוב בחסות האוניברסיטה הפתוחה.
למען האמת, אני סטודנטית נצחית, וכל ספר הוא עולם ומלואו של חקירות ולימודים. בין הספרים שנהניתי מהם – היו הרבה כאלה, וקשה לזכור את כולם – היו ספרים יפהפיים כמו “בקובה הייתי רועה גרמני” של אנה מננדס שיצא לאור בשנת 2004 בספריית פועלים, “הירושה של אורהאן” של אלין אוהנסיאן שיצא לאור בשנת 2014 בידיעות ספרים, ובתחום שונה לגמרי – “קמצוץ של קסם” של נטלי לויד שיצא לאור בהוצאת הכורסא בשנת 2016 ו”אילץ” אותי להמציא מילים. תענוג שאין כמוהו. ספר נוסף שכולו משחקי מילים, אליטרציות ופרודיות עומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת עם עובד.
6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?
אני כמעט מתביישת לגלות שאני כמעט לא נוהגת לקרוא תרגומים, אלא מתמקדת בספרי מקור, אבל בכל זאת מדי פעם אני נתקלת בתרגום שמותיר אותי נפעמת. אף פעם לא חשבתי על זה, אבל עכשיו מתברר לי שאלה בעיקר תרגומי שירה, לפעמים מחורזת, שמחייבים יכולת תמרון בין המילים והמשמעויות, בין ההיצמדות למקור לבין כתיבת יצירה חדשה ועצמאית.
כאלה למשל הם התרגומים של בני הנדל לכל ספריו של של סילברסטין – קלילות ויופי שמשתדכים לאיורים ומשקפים את ההומור של המקור בלי שום מאמץ, בלי גיור מופרז ובלי זרות מוגזמת, בדיוק במינון הנכון. אני נהנית לקרוא אותם לא פחות מאשר את המקור.
אותו דבר אפשר לומר גם על תרגומיה של לאה נאור לדוקטור סוס – יצירות זורמות וקצביות שכאילו נכתבו במקור בעברית, אבל עולות לאין ערוך על יצירות דומות בעברית.
לא מזמן צפיתי בהצגה “אילוף הסוררת” של בית ליסין, וגם שם התפעלתי מהתרגום הווירטואוזי של דורי פרנס – שפה מדוברת שעדיין מצליחה להיות שייקספירית להפליא. (האם זה המקום להודות לו על אתר תרגומי שייקספיר שמסייע מאוד במציאת ציטוטים?)
קשה לי להיזכר בשמות נוספים, כי מדובר בעיקר בהבלחות של רגע – מילה פה, ביטוי שם, משפט מעורר השראה – ולא במעקב לאורך זמן. אני מקווה שחבריי המתרגמים יסלחו לי.
7) מהם הספרים האהובים עלייך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?
אופס. עוד שאלה מביכה… נראה לי שאני תקועה בילדות: כבר שנים אני מאוהבת בנסיך הקטן על כל פגמיו הספרותיים (ובתרגום הישן, כמובן, כמו כל שוחרי הנוסטלגיה), באליס בארץ הפלאות, בפו הדוב, בפיטר פן, בכל הספרים של טולקין. וגם בשל סילברסטין ובדוקטור סוס, כמובן. ובלי קשר אפשר לצרף לרשימה גם את “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” של דאגלס אדמס. אני אוהבת גם את הסיפורים של רודיארד קיפלינג, אף-על-פי שיש לי חשבון פתוח איתו על “משא האדם הלבן”.
בתור ילדה גדולה יותר בדרך כלל אני אוהבת ספרי פנטזיה, מדע בדיוני וריאליזם פנטסטי, בין שהם מיועדים לנוער או למבוגרים, כמו למשל הספרים של רואלד דאל ואלכסנדר לויד, והרשימה ארוכה מכדי לצטט את כולה – אבל אולי זו התשובה לחלק השני של השאלה: כל התחום אינו זוכה למספיק הערכה בארץ. הוא מעין סוגה חורגת שלכאורה אינה משתווה לספרות “רצינית” – וממש לא בצדק. נכון שיש בשוק גודש של טרילוגיות נוסחתיות ורעיונות משוכפלים, אבל יש בתחום גם לא מעט ספרים טובים שמאפשרים חופש מחשבה ומעוף החסומים בפני ספרות “יפה” יותר, כביכול. אזכיר רק סדרה אחת מהעולם הזה שתרגמתי, שלצערי לא זכתה לכבוד הראוי לה: “וונדלה” של טוני דיטרליצי, בהוצאת מטר.
טוב, טיפה רצינות. אוסיף לרשימה גם ספר עיון: אהבתי מאוד את “אלוהים ביוגרפיה” של ג’ק מיילס המנתח את התנ”ך כיצירה ספרותית שאלוהים הוא הגיבור הראשי שלה.
***
יעל ענבר (וייס באופן רשמי), בוגרת הייטק מאושרת שהפכה למתרגמת ותרגמה למעלה ממאה וחמישים ספרים, אבל נותרה סטודנטית נצחית שלא מפסיקה ללמוד מגוון של מקצועות בכל מיני מסגרות ועוד מנסה להחליט מה תהיה כשתהיה גדולה באמת. זה כנראה לא יקרה באמת, כי היא אוהבת מדי לתרגם. לאחרונה ראה אור בתרגומה הספר “כשהתירס לוחש” מאת לורה רובי בהוצאת עוץ.
פין אוסליבן בטוח שהיה עד לחטיפה: חטיפתה של רוזה היפה, בת הזוג של אחיו. אבל איש לא מאמין לפין התימהוני והחולמני, שלא מצליח אפילו לתת תיאור פשוט של החוטף. ובינתיים רוזה לכודה בתוך חלום, או סיוט. היא לא זוכרת איך הגיעה לשם, ולא כל מה שהיא רואה אפשרי.
“כשהתירס לוחש” מסופר מכמה נקודות מבט שונות, שדומה כי אינן כתובות באותו ז’אנר. מצד אחד זהו סיפור ריאליסטי על התבגרות ואהבה ראשונה בעיירה קטנה באמריקה, ומצד שני זהו סיפור מסע, אגדה או חלום, ואולי ריאליזם מאגי? בשפה עשירה ובדימויים פיוטיים מצליחה לורה רובי לשלב יחד מסורות ספרותיות שונות בתכלית למכלול אחדותי ומרגש, מלא בדמויות מעוררות הזדהות ואהדה.
הספר מתאים לתלמידי תיכון ומעלה. הוא זכה בארה”ב בפרס פרינץ לרומן הנעורים הטוב ביותר לשנת 2016, והיה מועמד גם ל-National Book Award של ארגון הספריות האמריקאי, לפרס לוקוס לספר פנטזיה מצטיין, ועוד.
השאירו תגובה