השאלון עם אמנון יובֵל, מחבר הספר “הדרך לווראנסי” (הוצאת אחוזת בית)

1) מהם הספרים האהובים עליך?

“זכרון דברים” המפורסם של יעקב שבתאי – יצירת מופת רבת דמויות ורבדים, מרובד תל-אביבי על שקיעתה של “ארץ ישראל הראשונה” ועד לרובד אקזיסטנציאליסטי שנוגע בשאלות הגדולות של הקיום. למשפטים הבלתי-נגמרים של שבתאי יש אפקט דומה לצלילה. בכל פעם שקוראים אותו נכנסים למעמקים – מצד אחד זה חזק, אתה שוקע בעולם דחוס, מלא וגדוש בפרטים ותיאורים נפתלים, ומצד שני יש סכנת חנק.

ספר נוסף הוא “תמול שלשום” של עגנון – תיאור פואטי רחב יריעה של הסיפור הציוני דרך סיפורו הטראגי של יצחק קומר. העמוד האחרון של תמול שלשום כל כך עצוב שמרגישים את זה בגוף ממש. גם “סיפור פשוט” הוא יצירה אדירה.

“מותו של איוואן איליץ'” (טולסטוי) הוא סיפור קצר שאי אפשר לשכוח.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

יש לי בן קטן מאד אז כרגע אני בקי בעיקר בספרים לגיל הרך. אני חושב ש”מעשה בחמישה בלונים” הוא מיוחד, למרות הפשטות והפופולריות השחוקה עד דק. איכשהו הפרידה מהבלון האחרון נוגעת בי כל פעם מחדש. גם “דירה להשכיר” יפה ויש בו עומק.

בתור ילד אהבתי את “האריה, המכשפה וארון הבגדים” – הראשון מסדרת נרניה. ואי אפשר בלי ספרי אריך קסטנר, מהם “אורה הכפולה” זכור לי במיוחד.

3) מה הספר האחרון שקראת?

בדרך כלל אני קורא כמה במקביל. הספר האחרון שסיימתי הוא “הרומן המצרי” של אורלי קסטל-בלום. מעבר להערכת הכתיבה הרגישה ותיאורי היחסים המורכבים בין בני משפחה וחברים, התיאורים של תל-אביב הקימו לחיים את סבא וסבתא שלי, שגרו באותה סביבה.

עוד מעט מסיים את “מוות רך מאד” מאת סימון דה בובואר, שבו היא מגוללת את מותה של אמה. מעבר לתוכן, זהו שיעור בכתיבה כנה. אם כבר לכתוב – אז בלי פשרות. אותו דבר אפשר לומר על הממואר “רישום של העבר” לווירג’יניה וולף.  

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

הפסקתי באמצע את “החיים כמשל” של פנחס שדה. מצד שני, זה היה לפני כמה שנים טובות, אולי בעתיד אנסה שוב ואחשוב אחרת.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

“מצבי רוח” של יואל הופמן – הפרוזה השירית, המנוקדת, הדימויים החידתיים, החדוּת והחמלה. טקסט שכל פסקה בו יכולה לעמוד בפני עצמה, ויחד עם זאת השלם מצליח להתעלות מעל סך חלקיו. הכתיבה הייחודית של הופמן מעוררת השתאות. אפשר לקרוא בו שוב ושוב. 

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

באופן כללי אני מעדיף ספרים מאשר סופרים. כמעט לכל סופר או סופרת יש גם יצירות מאכזבות. אציין  מדגם לא ממצה של “חשודים עיקריים” – טולסטוי, קפקא, עגנון.

בצעירותי התחברתי לפול אוסטר, ושמורה לו פינה חמה בלבי גם היום – בעיקר לספרים הראשונים שלו, ספרים שקל להיסחף לתוכם, ולא במחיר של שטחיות.

7) ספר שנתן לך השראה?

“מדריך הטרמפיסט לגלקסיה” (וארבעת הספרים שבאו אחריו). קשה להאמין שכל השפע המצחיק והגאוני הזה יצא ממוחו של אדם אחד. פעם שאלו את דאגלס אדאמס איזה טיפ יש לו לסופרים צעירים. התשובה שלו הייתה להצטייד בהרבה קפה, ובמחשב מספיק חזק שלא יישבר כשדופקים בו את הראש. זה נתן לי כח ברגעי משבר.

גם “הערים הסמויות מן העין” של איטאלו קאלווינו הוא הוכחה לכך שאין גבול לדמיון.

ספר נוסף הוא “הזהו אדם?” של פרימו לוי. במקרה זה “השראה” אינה המילה הנכונה, אלא טלטלה. הערכת הדברים הקטנים-גדולים כמו אוכל, קורת גג, זכויות אדם, חירות. 

8) ספר עיון מומלץ?

שוב מתקשה לבחור אז אלך עם המקריות ואציין את האחרונים שסיימתי:

“שתיקת השמים – עגנון משתומם על אלוהים” של עמוס עוז – ניתוח מעמיק וחריף של אמונתם של כמה מדמויותיו של עגנון. אמונה מורכבת, יראה גדולה שבצדה לא מעט ציניות שכביכול מערערת אותה.

עוד אחד שקראתי לאחרונה הוא “כישלון ההצלחה – גנאולוגיה של הצלחה וכישלון בתרבות המערב”, מאת בינה ניר (הוצאת רסלינג). ספר שחוקר את תפיסתה של התרבות המערבית את המונחים “הצלחה ו”כישלון”, שראשיתה בדתות המונותאיסטיות, וגורם לך לחשוב על אחת הבעיות של החברה הקפיטליסטית והמרוץ שבו אנחנו חיים.

***

אמנון יובֵל, יליד 1980, גדל בירושלים ומתגורר כיום בתל אביב. בשנת 2008 סיים לימודי משפטים באוניברסיטה העברית ולאחר מכן הוסמך כעורך דין. עם השנים התרחק מתחום המשפט והתמקד בכתיבה. בימים אלה רואה אור ספר הביכורים שלו, “הדרך לוורנאסי”, בעריכת דנה אולמרט ובהוצאת אחוזת בית.

עוד על הספר:

חייו של יואל, פקיד ירושלמי בשנות החמישים לחייו, משתבשים באופן טרגי כשהוא מתבשר כי בנו יחידו, רועי, נהרג בתאונת אופנוע במהלך טיול בהודו. שנה לאחר מות אשתו הוא נותר לבדו, ללא משפחה. במהלך ה”שבעה” הוא נאחז במחשבה שעליו לנסוע בעצמו להודו כדי להתקרב לבנו ולהיפרד ממנו כיאות.

הדרך לוורנאסי, ספר הביכורים העדין והמאופק של אמנון יובֵל, הוא יומן מסע כפול, של אב ובנו. יואל לוקח איתו להודו את מחברתו של רועי שבה תיעד את קורותיו במהלך טיולו. הוא עוקב אחר המסלול שעשה רועי וקורא את רשימותיו, בהתאם לסדר ולמקום שבהם חוברו. בתוך כך נכתב גם יומן אבלו ומסעו של יואל, המתוּוך באמצעות קולו של מספר הקרוב אליו בלבו אך גם נפרד ממנו. ההתוודעות של יואל לבנו, שמתרחשת דרך הטיול ודרך הרשימות של רועי והמחשבות עליו ועל עצמו, מדובבת בהדרגה סיפור אינטימי על אבהות, גבריות ואהבה בתוך תא משפחתי קטן אחד.

הדרך לוורנאסי כתוב בלשון בהירה וצלולה. ביטויי הרגש הישיר בו מדודים ומהוסים. אולם מבעד לכתיבה המינורית באופייה נחשפת רגישות גבוהה ומודעות למגבלותיה של השפה במצבים טראומטיים למסור ולתאר מצבי תודעה ורגש קיצוניים. יובֵל מלווה את גיבורו המופנם, שניווט את חייו במסלול בטוח לכאורה, ועוקב מקרוב אחר התפנית האכזרית והפתאומית שכופה על יואל לבחון מחדש את הדרך שבה בחר ומובילה אותו, מכל המקומות שבעולם, אל נופיה ואנשיה של הודו.

יופיו וכוחו של הרומן הזה טמונים בהתוודעות לגיבור שאין ברשותו תובנות ונחמות מן המוכן, והוא מבקש לברר לעצמו מה חייו מכאן ואילך.   

 

*) צילום תמונת שער: אלכסנדר שרבקוב

 

 

 

One Comment

  1. בתיה גרינר 14 באפריל 2018 ב- 18:06 - Reply

    מקסים..מחכה כבר לקרוא.. המון הצלחה.

השאירו תגובה