כמה מילים על “עזאזל” מאת בוריס אקונין (ספרי עליית הגג)

כבר לפני כמה שנים טובות החלטתי שאני רוצה לקורא ספר בסדרת הבלש פנדורין מאת בוריס אקונין, ואיכשהו לא הגעתי לעשות כן. בבית היו לי כבר הספר הרביעי והעשירי בסדרה, אבל הנחתי שעדיף שאתחיל מהראשון והתמהמהתי לשים עליו את טלפי. בסופו של דבר הידיעה על הגעתו של אקונין לארץ, בשילוב עם חברות של כמה שנים בקבוצת הפייסבוק המצויינת “ספרים?“, שרבים מחבריה הם מעריצי אקונין מושבעים, הביאה אותי לקרוא סופסוף את הספר הראשון בסדרה – “עזאזל”.

האמת היא שסיימתי לקרוא את הספר כמה שבועות לפני שאקונין הגיע לארץ, אבל לא הספקתי מאז לכתוב עליו, ואני מקווה שאצליח לשחזר את תחושות הקריאה שלי למרות הזמן שעבר.

הדבר הראשון והחשוב ביותר שיש לי להגיד על הספר הזה, הוא שמדובר בספר מהנה וכיפי.

הסיפור מתרחש ברוסיה הצארית של המאה ה-19, כשסטודנט צעיר ועשיר ניגש לצעירה יפה שיושבת על ספסל, מביע את סגידתו ליופיה, וכשהיא דוחה אותו הוא מוציא אקדח, מסובב את התוף, מצמיד אותו לרקתו ויורה. ההתאבדות המשונה הזו מעוררת עניין אצל פקיד רישום זוטר במחלקת הבילוש של משטרת מוסקבה – אראסט פנדורין – והוא מתחיל לחקור אותה. דרך החקירה הצדדית הזו הוא מושך בכמה חוטים שמובילים אותו לחקירת מזימה בינלאומית וגורמים גם לחייו שלו להיות בסכנה.

נדמה שהשילוב בין קריצה לספרות הרוסית הקלאסית, שמתבטאת בסגנון הכתיבה וגם בעצם הבחירה למקם את העלילה במאה ה-19 (עולם שבו יש טבלת דרגות אזרחיות וצבאיות וכרכרה היא כלי הרכב המהיר ביותר להגיע איתו ממקום למקום), לבין סיפור בלשי מותח, כמעט שלא מותירה לקורא סיכוי לא ליהנות. עולה גם המחשבה שלא היה מזיק לטולסטוי ודוסטוייבסקי להכניס קצת יותר בלשות לעלילות שלהם ולהקל עלינו את הקריאה (ואל תגידו לי ש”החטא ועונשו” זה סיפור מתח בלשי).

כך שאכן נהניתי מהקריאה, אם כי באופן מוזר יצא שצפיתי במקביל בסרט הישן “צייד הצבאים” (לראשונה בחיי), ומצאתי את עצמי מוקף בדימויים של משחקי רולטה רוסית (או רולטה אמריקאית, כפי שקוראים לזה בחלק המקומות) שנכנסו לי לחלומות.

הדבר השלילי שבכל זאת יש לי להגיד על הספר הזה, בעצם קשור לציפיה שלי ממנו. העובדה שבמשך שנים אני שומע על סדרת הספרים הזו רק דברים טובים, כמעט שלא הותירה לספר אפשרות לענות על הציפיות שלי. ואכן, כשסיימתי לקרוא את הספר כתבתי לי הערה קטנה בשולי הדף האחרון: “זה כיפי ומהנה, אבל זה לא וואו”. רוצה לומר – עם כל המחמאות, בסופו של דבר מדובר בסיפור בלשי מהנה, שמתרחש בסביבה קצת שונה מספרי הבלש הרגילים, אבל אין בו שום דבר שהופך אותו לספרות גדולה, מטלטלת או עמוקה במיוחד. אני לא חושב שאקונין מתיימר לייצר ספרות כזאת, אבל כששומעים אינספור מחמאות על ספר, לפעמים נוצרת ציפיה שהוא יהיה יצירת מופת עמוקה ובלתי נשכחת.

אני כבר מנחש שהחברים ב”ספרים?”, אם יקראו את הפוסט הזה, יפצירו בי להמשיך לקרוא את הסדרה, כי היא מתפתחת ובעצם הספר השלישי (או הרביעי או החמישי) הוא יצירת מופת של ממש. אבל לצערי גיליתי שאין לי סבלנות לסדרות ספרים, או עניין מיוחד בהן. אני לא אומר את זה בגאווה, כי אני אפילו מקנא במידת מה באנשים שמתמסרים לסדרות בנות עשרות ספרים, מחכים בכליון עיניים לספר הבא בסדרה וקוראים אותו בשניה שהוא יוצא. אבל כשאני נתקל בסדרת ספרים, מה שאני רואה לנגד עיני זו מחויבות לסופר אחד וכמה דמויות מרכזיות – מחויבות שאני לא חושב שאני מוכן לעשות (בהזדמנות זו אני יכול לדווח שהורדתי סופסוף מהמדף את הספר הראשון בסדרה הנפוליטנית של אלנה פרנטה, והתחלתי לקרוא בו, וגם כאן אני דיי בטוח שלא אמשיך מעבר לספר הראשון בסדרה, גם אם אוהב אותו מאוד. אם כי מדובר במקרה שונה, כי נדמה לי שזו מעין יצירה אחת בארבעה חלקים ולא ארבעה ספרים שונים).

אם נחזור אפוא ל”עזאזל”, אני כאמור ממליץ עליו בחום, במיוחד למי שמתעניין בספרות בלש איכותית ומהנה, שעטופה באווירה של ספרות רוסית קלאסית. ובהזדמנות זו אני ממליץ גם להצטרף לקבוצת “ספרים?”, שהיא כנראה המקום הכי פעיל ברשת לדיונים סביב ספרים וספרות.

_____________________________

עזאזל, בוריס אקונין. מרוסית: יגאל ליברנט. הוצאת ספרי עליית הגג. 262 עמ’.