בנקודה הזו אני די נדוש. הספרים האהובים עלי הם פשוט הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. הייתי רוצה להרגיש מגניב ואזוטרי, אבל בסופו של דבר אני תמיד חוזר לחבורה הישנה: ‘פאוסט’ של גתה, ‘האחים קרמזוב’ של דוסטוייבסקי, ‘מובי דיק’ של מלוויל, ‘המלט’ של שייקספיר, ‘תמול שלשום’ של עגנון, ‘חולית’ של פראנק הרברט, ו’ההוביט’ של טולקין. (אם שני הספרים האחרונים ברשימה הזו נראים לכם לא שייכים, הבעיה היא לא ברשימה)
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
כילד, לא קראתי ספרי ילדים. גם לא קראו לי ספרי ילדים. הכי קרוב שהגעתי לשעת סיפור היה בקלטות של אלכס אנסקי, שאבא ניגן לי על טייפ שהוא בנה מרדיו של רכב ושני רמקולים. זה היה ממש מגניב אבל הוא תמיד העביר לבד את הצד וכך, פעמים רבות, מצאתי עצמי מתעורר באמצע הלילה לקריאות “דג הזהב! דג הזהב! אשתי שלחה אותי אליך”.
מהסיבה הזו ספרי הילדים האהובים עלי הם ספרים שגיליתי בגיל מאוחר, ושהייתי רוצה שיקראו לי בילדותי. בניהם “אוצר הסיפורים של ביאטריקס פוטר” אסופה סיפורים מקסימה שמתחילה עם הסיפור המפורסם על פיטר הארנב. הסיפורים כתובים ברגישות ועדינות שנדיר למצוא, מבלי להתעלם מאופיו המורכב והקשה של העולם. אחד הרגעים האהובים עלי בספר הוא כשפיטר הארנב חוזר הביתה עם הז’קט היפה שלו קרוע, אחרי ששרד בקושי את החצר של מקרגור (שבה מסופר לנו אביו מצא את סופו בפשטידה). אמא של פיטר לא נוזפת בו, לא צועקת עליו ולא מענישה אותו. היא פשוט מביטה בו ארוכות ומכינה לו כוס תה קמומיל.
עוד ברשימה הזו יש את האגדות הפנטסטיות של ג’ורג’ מקדונלד, ואת ספריהם האלמותיים של ג’ק לונדון ומארק טוויין.
3) מה הספר האחרון שקראת?
הספרים האחרונים שקראתי היו האוטוביוגרפיה של סוג’רנר טרות’ בחיפוש אחר דמות נשית מעוררת השראה לאגדה אמתית חדשה – זה סיפור על אישה שחורה שנולדה לעולם של עבדות באמריקה של אמצע המאה ה19, ואחרי חיים מלאי קשיים ותהפוכות מצאה את עצמה כמנהיגה דתית וכאקטיביסטית במאבק לשחרור העבדים. בנוסף קראתי השבוע ספר שירים נפלא לילדים בשם “ירח הסהר” מאת המשורר הבנגלי רבינדרנת’ טאגור. הספר כתוב כולו מנקודת המבט של ילד המדבר להוריו. זה מסוג הספרים שברגע שסיימתי אותו, התיישבתי לתרגם אותו כדי להוציא אותו בהוצאה שלי. בגלל שהוא ממש לא מוכר חשבתי להציע כאן את אחד השירים שבו להנאת הקוראים:
הדוור האכזר
מדוע את יושבת על הרצפה כך שקטה ודוממת, ספרי לי, אמא יקרה?
הגשם נכנס מהחלון הפתוח, ומרטיב את כולך ולך לא אכפת.
האם שמעת את השעון מכה ארבע? אחי ישוב מבית הספר עוד מעט.
מה קרה לך שאת נראית כה מוזר?
לא קיבלת מכתב מאבא היום?
ראיתי את הדוור מביא מכתבים בתיקו כמעט לכולם בעיר.
רק את המכתב של אבא הוא שומר לקרוא בעצמו. אני בטוח שהדוור הוא אדם אכזר.
אבל אל תהי עצובה, אמא יקרה. מחר יום השוק בכפר הקרוב.
תבקשי מהעוזרת שתקנה כמה עטים ודפים.
אני אכתוב לך את כל האותיות של אבא; לא תמצאי שם אפילו טעות אחת.
אכתוב מ-א’ כל הדרך עד ל-כ’.
אבל, אמא, למה את מחייכת? את לא מאמינה שאני יכול לכתוב יפה כמו אבא?
אני אשלוט בדף שלי בזהירות, ואכתוב את כל האותיות גדולות ויפות.
כשאסיים לכתוב, את חושבת שאהיה טיפש כל כך לשים את המכתב בתיק של הדוור האכזר?
אביא לך אותו בעצמי בלי לחכות, ואות אחר אות אעזור לך לקרוא את מכתבי.
אני יודע שהדוור לא אוהב להביא לך את האותיות היפות באמת.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה‘?
וואו, הרשימה כאן ממש ארוכה, ואני חושש שאחרי שאמנה רק שלושה ספרים שקשה לי איתם במיוחד, אאבד את כל הסימפתיה שהשאלה הקודמת הצליחה לגייס לי…
אני לא מבין את ההתלהבות מ”הנסיך הקטן”, ספר חמוד על טייס שפוגש ילד צרפתי מפונק. באופן כללי קשה לי עם ספרים שנראה שהם נכתבו כי המחבר שלהם ממש רצה חיבוק…
אני גם לא מסתדר בכלל עם “התפסן בשדה השיפון” פשוט בגלל שזו הפרוזה שכל ילד מתבגר כותב בה, לפני שהוא לומד לכבד את קוראיו ולתקן את דרכיו.
אבל הספר היחיד שבאמת גרם לי לכאב פיזי בעת הקריאה בו, ממש כאב בטן, היה ‘שעת הכוכב’ של קלאריס ליספקטור. משהו בתחביר שלו הרגיש לי כנייר זכוכית לעיניים.
אני כמובן משתף כאן את חוויותי האישיות מהספרים האלה, אני מבין לחלוטין שיש קוראים שמחזיק אותם קרוב לנשמתם ומבקש סליחה אם פגעתי בטעמם.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
אני חושב שהספרים של אילן שיינפלד הם מיצירות הספרות העברית היפים שנכתבים בימינו, וממש לא זוכים לכבוד שמגיע להם. שיינפלד שולט ביד רמה באומנות הסיפור, הפרוזה שלו מופתית והעדינות והאנושיות שבה הוא נוגע בדמויות שלו צריכות להיות שיעור לכולנו בענווה ואהבת אדם. קשה לי מאוד להביט בפסטיבלים שקמים מעוד יצירה חדשה של אחד מהחמישייה הפותחת של הספרות העברית העכשווית, בזמן שהוא מוציא ספר נפלא אחרי ספר נפלא מבלי לקבל את ההערכה המגיעה לו.
בספרות העולם, אני חושב שהסופר פיליפ ק. דיק הוא אחד מהקולות הגדולים של ספרות המאה העשרים. לא סתם אורסולה ק. לגווין זצ”ל קראה לו “בורחס של האמריקאים”. היצירה שלו היא להטוטנות נפלאה של דמיון, שיגעון ופילוסופיה קיומית, מכונסים בתוך סיפורים פשוטים ואנושיים. אין לי ספק שרק בגלל שהוא משויך לז’אנר המודר של מדע בדיוני, הוא לא זוכה לעוד קוראים שיכולים להעריך את הכישרון המופלא של הגאון המשוגע הזה.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
כשאני רוצה לנוח בפנטזיה אני חוזר תמיד לפיליפ ק. דיק, קורט וונגוט וריי ברדבורי. כשאני רוצה להרגיש קצת בית חם אין כמו הפרוזה של עגנון והשירה של לאה גולדברג. כשאני רוצה לנסוק גבוה בתבונה אנושית המילים של מרטין בובר תמיד מצליחות לעורר בי השראה. שייקספיר קרוי בצדק “האיש שברא את האדם המודרני”, וכשאני רוצה להבין קצת בני אדם, אני מוצא שהוא מדייק יותר מכל פסיכולוג או פילוסוף. אם אני רוצה פשוט לצחוק בקול דאגלס אדאמס תמיד עושה את העבודה.
7) ספר שנתן לך השראה?
כסופר “ספר שנתן לי השראה” זה ספר שבמהלך הקריאה שלו הייתי חייב להניח אותו ולהתחיל לכתוב מיד. הרשימה הזאת לא גדולה אבל יש בה כמה פנינים שיקרים לי מאוד. “חותמת חום” של נועה שקרג’י היה אחד הספרים האלה שמיד עם הקריאה בהם מצאתי חיבור מיוחד. משהו בתחושה הזו של כוח עצום ורך, עוצמה שלא מתנצלת שהיא ניגשת בעדינות לנושאים שלה, פשוט פתח לי אופקים חדשים.
כמו כן, אן סקסטון היא משוררת שחדות המילים שלה גורמת לי להרגיש כמו חובבן ולחפור פנימה כדי לחשוף אמת עמוקה יותר.
לבסוף, האגדות של האנס כריסטיאן אנדרסון, בגרסה המקורית שלהן, לפני כל העיבודים שהפכו אותם קלים יותר לעיכול, הן מופת של ספרות ילדים שנכתבת באהבה ולא מפחדת לחשוף ילדים לכאב וקושי.
8) ספר עיון מומלץ?
“אני ואתה” של בובר, ו”הוויה וזמן” של מרטין היידגר הם בעיני שני ספרי הפילוסופיה החשובים ביותר במאה העשרים ולא עוברת שנה שאני לא קורא בהם שוב ומגלה עולמות שלמים שעוד לא נחשפתי אליהם.
בעברית אני נפעם מהביוגרפיות של דן לאור על עגנון ואלתרמן, הספר “אנטי-נאורות” של זאב שטרנהל הוא אחד החשובים שיצאו לאחרונה, ושמורה לי פינה חמה בלב לספרו של יוסף דן “הלב והמעיין” שמפעל הספרים המונומנטלי שהוא כותב עכשיו – “תולדות תורת הסוד העברית” – הוא אחד המחקרים החשובים ביותר שנכתבו בשפה העברית.
***
תום בייקין-אוחיון, סופר, חוקר, ומפיק בתחום התרבות. מרצה ב’בית הספר לאמנויות המילה’ בירושלים. בשנה האחרונה הפיק, ביחד עם שחר גבאי, את הפרויקט הספרותי “ירושלים החדשה – בין אוטופיה לדיסטופיה” אנתולוגיה של ספרות עברית חדשה אוטופית ודיסטופית. בימים אלה הוא עמל על הוצאת ספרו הראשון “אגדות אמתיות” שיהיה יריית הפתיחה של הוצאת ספרים חדשה לספרות ילדים ונוער שהוא מקים בשם “הוצאת פנק”. ההוצאה תשלב בין תרגום של יצירות קלאסיות, לספרות עברית חדשה.
“אגדות אמתיות” הוא ספר ילדים ובו שלושים ואחת אגדות מאוירות שכולן אמתיות לחלוטין. הספר מביא סיפורים מהאדם הקדמון ועד למאה העשרים, ומספר את סיפוריהן של דמויות מוכרות כמו נפוליאון, מרקו פולו, צ’רצ’יל וטופאק שאקור, לצד דמויות מוכרות פחות אך חשובות לא פחות כמו חואנה אינס דלה קרוז, המלכה המצרית חתשפסות, אשוקה ההודי, דורותיה דיקס ועוד רבים אחרים.
ספר זה הוא הכרך הראשון מפרויקט שעתיד להכיל 12 כרכים ובהם 365 אגדות שנבחרו תוך מתן דגש לייצוג מגדרי הולם, ורצון לחשוף את הקוראים ליריעה רחבה של סיפורים מהעולם כולו. מלבד לספר סיפורים מהנים ומעניינים, האגדות שנבחרו מבקשות להכיר לקורא ערכים כמו סובלנות, חירות, שוויון, הומניזם, אהבת החוכמה ואהבת אדם.
בשביל לבטא את העושר שהספר מבקש להביא לקורא, לכל אגדה צורף מאייר או מאיירת שהפיחו בה חיים. נוכחותם של שלושים ואחת מאיירים ומאיירות, כמו גם הבחירה לנקד את הספר כולו (בערך 230 עמודים כתובים), הביאו לכך שההפקה היקרה של הספר תתממש רק אם גיוס הכספים יעבור בהצלחה.
השאירו תגובה