מיכאל כותב על “גם קופים נופלים מעצים” מאת מעין רוגל (מירווחים)
אני בועטת בשובבות בשותפתי לאימון. ידיה, ידי לוחמת, לוכדות את כף רגלי הבועטת. אני זוכרת כל סרט קונג-פו שראיתי, כל פנטזיה פרועה על הלוחמת שאהיה. אני מדמה את תנועתי בהילוך אטי. מנגינה קוריאנית מסורתית מתנגנת ברקע. אני מזנקת באוויר, חזקה וגמישה, מפתלת את גופי ומשלימה את הבעיטה ברגלי השניהי.
היא לא ראתה את זה בא. כף רגלי עוד לפותה בין ידיה, ואני מיבנה – אני עומדת להתרסק. המנגינה נגדעת באיבה. אני בולמת את הנפילה בידי.
במשך שבועיים תמימים ידי הימנית חבולה וחבושה. היא תוסיף לכאוב עוד חודשים רבים.
אני לומדת – יש רק שתי רגליים.
כדאי לפתוח בגילוי נאות: כמעט מיד לאחר ש”מילתא” נולדה, אירחנו את סדנת הכתיבה “הקול האישי” בהנחייתה של רחלי דור-רפפורט. אם רחלי הייתה הקברניטה, והקבוצה שהתגבשה ושביקשה להמשיך לעוד מחזור ועוד מחזור – המלחים, הרי ש”מילתא” הייתה הספינה. במחזור החמישי רחלי החליטה על פורמט של “כיתת אמן”, שבה היא אירחה כותבים לערב של שיחה על השראה, על תהליכי כתיבה ועוד. אחד המפגשים המוצלחים ביותר היה עם מעין רוגל (לאחר סיום הסדנה, ביקשו המשתתפים ממעין להיפגש שוב – ללמדכם עד כמה).
כשיצא הספר “גם קופים נופלים מעצים”, שמתאר את דרכה של מעין בדרכי אמנויות הלחימה (אם כי צמצום כזה למשפט אחד לא עושה צדק עם הספר), אירחנו בשמחה את מעין לערב לכבוד הספר, שאותו הנחה זאב ארליך, מאסטר אייקידו בכיר (וחבר יקר של “מילתא”), ושגם הוא היה אחד המפגשים המוצלחים שאירחנו.
אולי כדאי גילוי נאות שני: אמנם בעברי הרחוק אפשר למצוא השתתפות בכמה שיעורי קראטה ברמת אביב של אמצע שנות השמונים (נדמה לי שהגעתי לחגורה צהובה), אבל לא יותר מזה. גם היום תורות המזרח זרות לי, מה שלא אומר שאני לא נהנה להקשיב וללמוד עליהן – ובמקרה הזה, לקרוא עליהן.
אני מכירה את השאלות האלו, מזהה חידת זן כשאני פוגשת בה. יודעת שעדיף לשתוק ולהקשיב. הוא מסביר – כוח מגיע משלווה וריקות. אני מקעקעת בי את המילים הללו: הכוח מגיע משלווה וריקות. לא אדרנלין, לא הרצון לנצח, לא מחשבה יתרה, לא תכנון לעתיד ולא הכנות לקרב. כל דבר פרט לשלווה הריקה מחליש את הגוף, ממסך את ההתבוננות, את התודעה.
בגיל ארבע וחצי רוגל פרשה מחוג הבלט וביקשה “חוג של מכות”, ושם מצאה את מקומה. הספר מתחיל בילדות ומתקדם, והדרך שרוגל עושה באימונים היא כפולה: מתוארים כאן התרגילים, הבעיטות, פיתולי הגוף והדרישות הפיזיות המאומצות, אבל גם (ובעיקר) המחשבות והשינויים שעוברים עליה בדרך: ההתמודדות עם התבוסה ועם הניצחון, עם תפקיד התלמידה והמאמנת, עם מחלתה ומותה של בת זוגה, עם הכתיבה, עם לידת בתה, עם כל התובנות שהיא אוספת בדרך.
וזה פשוט יפה:
זמן האימונים הוא זמן הווה. כשאני מתרגלת ומתאמנת אין זיכרון ואין רגש ואין דבר מחוץ לכותלי הדוג’אנג [מרחב האימונים]. כשאני בדוג’אנג אין מקום אחר בעולם. אני לומדת ללא הרף.
אורה כותבת על ספר האמן של שרון רשב”ם פרופ, “הזמן שכח” (הוצאה עצמית) ועל זכרונות ילדות בקיבוץ
גילוי נאות: את הספר “הזמן שכח” ליווינו מיכאל ואני מאז שהיה רעיון מרפרף בראשה של שרון ועד ללידתו לפני כחודש. אעז ואומר שאולי היינו הרוח הגבית שהוציאה את הרעיון אל הפועל: ימי שישי רבים אחר הצהריים, ב”מילתא”, בשעות שבהם הילדים של טל (טל קובו – עורכת הספר) היו בפעולה ב”צופים” ישבנו ארבעתנו וחשבנו על פורמט ועל נייר וקראנו טקסטים של שרון ואמרנו מה אנחנו אוהבים ומה פחות, וחשבנו על שם, ועל עוד ועוד דברים שביחד יוצרים ספר. וכשכבר היתה לזה צורה גולמית של ספר, מיכאל ואני יצאנו מן התמונה. הספר הוא יצירה של שרון, העורכת טל קובו והגרפיקאית דפנה גרייף.
התוצאה הנהדרת לפניכם.
*
…מתישהו, בין גיל שלוש לארבע, נסענו לבקר את “הדודים” בקיבוץ רוחמה.
אני זוכרת בריכת שחיה הומה ומופזת שמש, ואנחנו שנשארנו מחוץ למים כי לא הבאנו בגדי ים.
אני זוכרת מדשאות ירוקות רחבות ידיים ושבילים ארוכים.
אני זוכרת את הדודה מרים אומרת לתורן בחדר האוכל: “זאת מנה זאת? תתבייש!”
ואני זוכרת שלפנות ערב ליווינו את בנות הדוד ל”בית הילדים”, ושמאד רציתי להשאר שם גם.
לימים גדלתי והבנתי שהלינה המשותפת היא בעייתית מכמה אספקטים, לא אכנס לזה כאן, וגם התנועה הקיבוצית העלתה את העניין לדיון, שהיה מר וארוך, אך בסופו ברב הקיבוצים, אם לא בכולם, עברו ללינה בבית ההורים.
הדודים, אגב, עזבו את הקיבוץ כחצי שנה אחרי הביקור ההיסטורי הנ”ל…
חווית הלינה המשותפת היא, כנראה, החוויה החזקה ביותר של כל מי שגדל בקיבוץ. וגם מי שהחוויה הזו לא שרטה אותו, יכתוב בבגרותו שורות כמו
“ילדים לבד בחושך, בקיבוץ,
ישנים בבית הילדים.
לפעמים צל זוחל על קיר
או רגל,
או מלמול רחוק של מבוגר
על מדרכה בחוץ
פורע את שנתם
ובהולים הם לוחשים בשקט לאוויר
“שומר, שומר לילה, בוא לכיתת צבר.”
(גלי המאירי, “טראומת ילדות ” מתוך “מתחת לפשוט”, גוונים)
עד כאן- זכרונות של אחרים.
וכך כותבת שרון רשב”ם פרופ (אני מביאה את הפתיחה והסיום – זהו קטע ארוך)
“אז מה אם את לבד?
זה לא שאין כאן כלום
יש קירות
ורעש מאוורר
ואת מוגנת מחרקי פרא
מעופפים בחוץ,
עטלפים דקים, כהים, חדים.
ואין נחש תועה שייכרך סביב רגלך,
עכבר גדול שיכרסם את אפך
בשנתך.
…
ואם יהיה לך פיפי?
איך תצעדי לבדך במסדרון הארוך?
ואם הצל שלא ראית יגיח באחת,
אורב לך מעבר לפינה?
ותאלצי להרים רגליים,
ברכייך נוקשות,
רגלייך מחליקות במרוצתך
בחזרה למיטה,
ואת לא מוגנת ואת לא חזקה
את ילדה קטנה בחושך
ואין לך ברירה.”
שרון היום כבר אינה ילדה קטנה בחושך. בגיל חמישים היא אומרת שזכרונות הילדות – הטובים והרעים – הם אלו שעשו אותה למי שהיא היום. במובן מסוים היא מוקירה תודה לא רק לבית הסבים, שהיה מקום מפלט עם אוכל מנחם ואוצרות חבויים בארון השרותים, אלא גם ללילות המפחידים בבית הילדים ולתחושת האוטסיידרית של ילדה רגישה בתוך קבוצת ילדים. “הזמן שכח”, כשם הספר, ואולי גם שיכך את הכאבים והעלבונות.
הספר מחולק לשערים לפי סדר היום של בית הילדים בקיבוץ: “ארוחת עשר”, “צהריים”, “ארבע וחצי” וביניהם שזורים שערים של ההווה, כמו “בסטודיו”.
חלקם של הטקסטים הוא כשליש מהספר, והשאר – ציורים יפהפיים בטכניקות שונות.
הרבה ילדים חסרי פנים ולפעמים גם חסרי ידיים, הרבה ציורים כהים מאד, הרבה לילה.
שרון מסבירה שהיא כותבת טקסט, והטקסט הוא הפיגום לציור. בטקסט אחד היא “מסבירה” מתי ציור מוכן ובאחר – “אני לא רוצה לצייר ריאליזם” – היא בעצם כותבת על איך החיים והאמנות מולחמים זה בזה.
השאירו תגובה