השאלון עם אלעד שיינפלד, מחבר הספר “אחריה” (הוצאת מטר)

1) מהם הספרים האהובים עליך?

אני אוהב לצאת למסע עם ספר שבו אני מרגיש שהרגע נעצר ואני נשאב יחד עם הדמויות למקום ללא זמן או מרחב. מסע שמותיר בי זיכרון, טעם וריח, כאילו חוויתי את הרגע בעצמי. אלו הם ספרים שהקריאה בהם מעוררת בי השראה עם תחושה רכה עמוק בבית החזה, כאילו מישהו פתח את החלון בחדר, וברגע אחד משהו בך משתנה.

כזה היה שאנטראם של גרגורי דייוויד רוברטס אשר משלב במיומנות מרשימה אלמנטים של רומן ושירה בכתיבתו המיוחדת. שאנטארם (‘איש שלום’ בהינדית) מספר את סיפורו של לין, אסיר שנמלט מכלא שמור באוסטרליה אל רחובות הפשע של בומבי ומתחבר למאפיה המקומית.

שאנטארם לקח אותי למסע פילוסופי, פיזי ורוחני ברגעים שבהם יכולתי לחוש את סבלו של לין, ואת ישועתו. רוברטס מושך את הקורא אחריו בחוט דק למסע מטורף באחד המקומות הנמוכים ביותר בעולם, שכונות העוני בבומבי. הספר מציע התבוננות מרעננת ועמוקה לנפש האדם, כל זאת תוך כדי פריטה על מיתרי האהבה, ו-המשמעות, שלטעמי הם האלמנטים המרכזיים והחשובים ביותר בחיינו שכן בלעדיהם החיים הנם חסרי תוכן. זהו סיפור מסע מסחרר, עטוף בחוכמת חיים שמתרחש ביבשת האהובה עלי מכול, הודו. מבחינתי זהו ספר שיכול לשנות חיים שלמים.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

את אהבתי לספרות העניקה לי אמי בילדותי עם סדרת ספרי ״אל עצמי״ של גלילה רון פדר. פעם בכמה זמן היא הייתה מביאה את אחד מספרי הסדרה הביתה, היינו קוראים אתו ואז מדברים עליו ומחליפים חוויות. היה משהו בדמות הראשית שהצליח לגעת בי כילד ולסקרן אותי, ואולי אפילו לאפשר לי להיות עצמי. היום אני יודע שהעיסוק בחקירה עצמית הוא מהותי מאוד עבורי. ציון, הדמות הראשית שעוברת טלטול נפשי במהלך סיפור חייו, תמיד גרם לי לתהות על חיי ועל הדברים שגורמים לי לאושר. אני חושב שמעבר לכתיבה היפה של גלילה רון פדר, עצם העובדה שהספר אפשר לי לדבר עם אמי על הדברים החשובים באמת השאיר אצלי טעם מתוק וגעגוע לתקופה ישנה.

במבט לאחור אני יכול להגיד שסדרת חסמב”ה עוררה בי את זהותי הישראלית. במיוחד דמותו של ירון זהבי, צבר ישראלי, מנהיג שלא חושש מכלום ומוביל את החבורה בהרפתקאות אינטנסיביות בנופי ארץ ישראל. כאחד שעבד בשירות המדינה, אני נוטה פעמים רבות להביט לאחור על חיי ולתהות מה בילדותי ונעורי עיצב את דמותי. אין לי ספק שלסדרת ספרי חסמב”ה חלק מרכזי.

3) מה הספר האחרון שקראת?

אני חייב להודות שבזמן האחרון רוב הספרים שאני קורא הם ספרי עיון שקשורים לעבודתי. יחד עם זאת לפני מספר שבועות קראתי בפעם השנייה את ספרו של באבא ראם דאס Be Here Now שיצא לאור בשנת 1971. לראם דאס סיפור חיים מעניין המסופר בחלקו הראשון של הספר שהוא אוטוביוגרפיה קצר. ראם דאס נולד בשם ריצ’רד אלפרט למשפחה יהודית בארה”ב, הוא עבד כפסיכולוג מצליח באוניברסיטאות שונות ביניהן הרווארד שם הוביל מחקר שנוי במחלוקת עם דר’ טימוטי לירי בתחום “חומרים פסיכודליים” (שאז עוד לא הוגדרו כסמים לא חוקיים). לאחר שהודח מהרווארד עקב שימוש בחומרים אלה, ועקב התקף חרדה שנבע מהעובדה שחומרים אלו לא הצליחו לפתור את שאלותיו הרוחניות, יצא ראם דאס, אז ריצ’רד אלפרט, למסעו הראשון בהודו שם פגש את הבאבא שלו נים קרולי באבא, ושינה את שמו לבאבא ראם דאס. החלק השני של הספר הוא אוסף חופשי של ביטויים רוחניים ודתיים, מלווים באיורים. החלק השלישי הוא מדריך להתחלת נתיב יוגי או רוחני, וכולל טכניקות שונות ליוגה, פרניאמה ומדיטציה, וכן ציטוטים ממורים מכובדים לדתות ולמסורות רוחניות רבות. החלק האחרון, שכותרתו “עוגות צבועות אינן מספקות רעב” (“Painted Cakes Do Not Satisfy Hunger”), מכיל רשימה של ספרים מומלצים על דת, רוחניות ותודעה.

לימים חזר ראם דאס לארה”ב ונחשב לאחד המורים הרוחניים החשובים ביותר בארה”ב ובעולם. בשנת 1997 עבר שבץ וכיום הוא מתגורר בהוואי. זהו בהחלט ספר שלא מתאים לכל אחד, יחד עם זאת יש בו הרבה כלים יישומיים ועומק. הייתי מגדיר אותו כספר שצריך לשמור בבית בתוך קופסא עם זכוכית עליה כתוב “לשבור כאשר אתה צריך השראה”.

 

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

אני ממש לא אוהב לא לפרגן והייתי מעדיף לפסוח על השאלה הזו. אבל משום שדויד גרוסמן הוא אחד הסופרים האהובים עלי, ומשום ההכרה הרבה שלה זכה לאחרונה, אני מרשה לעצמי לציין את סוס אחד נכנס לבר. במילה אחת, אכזבה. בכמה מילים, המלך לא רק עירום, הוא נודיסט. ספר שעוסק בעצמו ותו לא. ובמיוחד מגרוסמן, באמת שציפיתי ליותר. אני מבין את מה שגרוסמן ניסה לעשות, אבל האנטי גיבור שלו יצר אצלי אנטי מסוג אחר. ניסיון לעשות משהו נועז, אחר, חוצה גבולות, הוביל ליצירה דלה, עם דמויות כלליות שהמפגשים ביניהן (וגם בין הקוראים) אינם אמיתיים. מעבר לזה, אני מסכים שלא זקוקים תמיד לשפה גבוהה כדי לספר סיפור, אבל השפה של גרוסמן הרגישה לא מספיק אמיתית. לסיכום, הספר לא גרוע אבל גם לא טוב. לגמרי לא יצירת מופת ואין לי ספק, אפילו לא לרגע, שאם אותו הספר היה מתפרסם תחת שם של סופר אחר, הוא לעולם לא היה זוכה לכזו אהדה ולאותה החשיפה. ואם לומר את האמת, איפה שהוא עמוק בפנים, אני מרגיש שגם גרוסמן די מופתע. אבל את זה תאלצו לשאול אותו.

 

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

סתיו 1969 היה גשום של יגאל גלאי. הספר ראה אור ב 1980 ואני לא יודע אם באותה התקופה זכה פרסום והערכה. מהבדיקה הקצרה שאני עשיתי התשובה היא שלילית. אני נחשפתי לספר באחת השיחות שלי עם לקטורית בהוצאה גדולה שאמרה שאני כותב כמו יגאל גלאי ולכן יהיה קשה לפרסם את הספר שלי. אז עוד לא ידעתי אם אני צריך להתייחס להערה הזו כמחמאה. ניסיתי לשים את ידי על הספר אבל כל ניסיונותיי כשלו. רק מאוחר יותר חבר קרוב הצליח למצוא את הספר ושלח אותו אלי לוושינגטון. ברגע שקראתי את הספר נפשי פשוט נשטפה. התאהבתי בדמויות ובסגנון הכתיבה המתנגן של גלאי. הוא הצליח לפרוץ גבולות והתעלם לחלוטין מכל מה שאסור ומותר, ופשוט פרט על המקלדת.

זהו אחד מהספרים שהם קצת חסרי עלילה, אבל הם פותחים לך דלת למסע קסום וטהור.

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

ישנם כל כך הרבה סופרים שנמצאים בקטגוריה הזו. חלק ידועים יותר וחלקם פחות. אולם בראש הרשימה עומד ג’יי די סלינג’ר. התפסן בשדה השיפון הצליח לגעת בי במקומות הכי עמוקים ובכל פעם שאני קורא אותו אני נחשף לרבדים חדשים (קראתי אותו לפחות חמש פעמים בחיי). באחת הפעמים שקראתי אותו הייתי בניו יורק. זהו ספר חובה לקריאה בעיר הגדולה. סגנון הכתיבה של סלינג’ר הוא פשוט, לא מתיימר, ועדיין מאוד שנון. הוא מסוג הסופרים שברגע שאתה מסיים לקרוא אותם אתה רוצה לשבת איתם על בירה ולדבר. בכתיבה של סלינג’ר חבויים המון מסרים על החברה והאנושות באופן כללי. הוא אחד הסופרים היחידים שאני נהנה לקרוא את הספרים שלהם כמעט כמו שאני נהנה לקרוא את הפרשנות של הספר.

כשאהיה גדול ארצה להיות האנטר ס. תומפסון. תומפסון מבחינתי הוא סוג של אליל. סגנון הכתיבה הנועז שלו, “עיתונות גונזו”, ביחד עם היכולת להתבטא באי-צייתנות לחברה ולמה שכביכול מצופה ממנו, ראוי להערצה. המאמרים הרבים שפרסם וסיפוריו הקצרים מאופיינים בכתיבה קולחת ללא פילטרים. סיפור חייו מעניין לא פחות מכתיבתו ומאפשר לראות קווים מחברים רבים.

את הספר בא שלי הייתי רוצה לכתוב ברוח שלו (תחת השפעת אסיד כמובן).

7) ספר שנתן לך השראה?

אומנות ההקשבה לפעימות הלב של הסופר הגרמני יאן-פיליפ סנדקר. קראתי את הספר בזמן שעבדתי על פרויקט במיאנמר. יש בארץ הזו משהו מיוחד, הרגשה של מה היה קורה אילו באמת היה מתקיים עולם על פי תורתו של הבודהה עם אהבה ונתינה אמתית. החיים במיאנמר היו ועדיין קשים מאוד, אבל האנשים שם פתוחים וידידותיים בצורה מעוררת התפעלות. הם צנועים מאוד, ואף אחד מהם לא מרחם על מר גורלו. דברים חומריים אינם בעלי חשיבות רבה, ולרוח מקום מרכזי בחייהם.

הספר הצליח לסקרן אותי בצורה מפתיעה עד שהחלטתי שבפעם הבאה שאני נוסע למיאנמר אני צריך לבקר בכפר שבו מתרחשת העלילה של הספר. וכך באמת עשיתי. יצאתי לטרק של שבוע ימים באזור הכפר וישנתי במנזרים בודהיסטים על גבי הדרך. יש משהו נהדר בשילוב הזה של אהבה ומשמעות. אני חושב שהמפגש בין השנים יוצר חוכמת חיים מיוחדת. הספר עצמו כתוב בצורה שמזקקת מחדש את הנפש בדיוק מרשים. זה הרבה יותר נפלא מעוד סיפור אהבה, והרבה פחות מרתיע מרומן רוחני.

8) ספר עיון מומלץ?

The Unthinkable, by Amanda Ripley

קראתי את הספר באנגלית ואני לא חושב שהוא עדין תורגם לעברית. הספר סוקר כיצד בני אדם מתנהגים בזמן אסונות ומה גורם לחלק לשרוד ולחלק לא. המפגש בין אסונות (טבע בעיקר, פחות מעשי ידי אדם) וההתנהגות של בני אדם, מסקרן אותי ביותר וקשור לעבודתי בבנק העולמי. ברוח ‘התבוננות עצמית’ הספר מציג אמרה יחסית מפתיעה שהמשתנה החשוב ביותר בזמן אסון הוא ההתנהגות שלנו, וסוקר דרכים להגדיל את הסיכויים של בני האדם לשרוד אסונות. 

***

אלעד שיינפלד, יליד ירושלים (1979), הוא מומחה בכיר ומרצה בתחום ניהול אסונות טבע ובניית כשירויות ניהול ואסטרטגיה בבנק העולמי בוושינגטון. בוגר האקדמיה לפיקוד של צה”ל, מילא תפקידים שונים במערכת הביטחון, ביניהם מפקד פלוגה ביחידת הסיור של חטיבת הצנחנים ועוזר נספח צה”ל בוושינגטון. בוגר החוג למנהל עסקים באוניברסיטת ג’ונס הופקינס בוושינגטון, ובעל תואר ראשון באוניברסיטה העברית. בעבר בעל טור ב-ynet.  בימים אלה רואה אור ספר הביכורים שלו “אחריה” (הוצאת מטר).

עוד על הספר:

עם קריירה מצליחה, דירה במרכז תל אביב, בת זוג אהובה וכלבה שממלאת אותו אושר, נדמה כי לא חסר לו דבר. אבל אז, ביום אחד, הכול סביבו מתפרק. הוא מוצא אצלו בסלון אורח מסתורי שלוקח אותו למסע רב תהפוכות של גילוי עצמי תוך כדי חיפוש אחר “תקווה”, הכלבה שאבדה לו, אשר הולך ומתברר כחיפוש אחר דבר גדול בהרבה.

על גבי “הטרמפיסט” – אופנוע הודי ישן –  יוצאים השניים להרפתקה אינטנסיבית בנופיה המגוונים של הארץ, במהלכה צולל הגיבור, בעברו קצין סיירת שנפצע בפעילות מבצעית, למים העמוקים של כאב ואושר, פחד ואהבה, ולומד להקשיב לדברים החשובים באמת.

מה קרה לו ששינה כך לפתע את כל מהלך חייו? מדוע התחיל לשאול את עצמו על עצם קיומו? והאם אותו אורח מסתורי הוא אמיתי, או שמא פרי דמיונו בלבד?

אחריה הוא רומן מרגש, מלא חן והומור, המפגיש בין תקווה, צימאון, אהבה והעולם הרוחני, וחושף את הקורא למסע תודעתי עמוק, לא רק של הגיבור עצמו אלא של דור שלם.

הרומן מבוסס על סיפור (כמעט) אמיתי.

 

*) צילום תמונת שער: ג’סיקה מיוניץ

 

 

One Comment

  1. […] השאלון עם אלעד שיינפלד ועם עם שירי לב ארי וענת שרון בלייס […]

השאירו תגובה