סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים “מילתא” ממליצים על ספריהם של מארק טוויין וקרל אובה קנאוסגורד

מיכאל כותב על “הרפתקאות תום סויר” מאת מרק טוויין (ידיעות ספרים, מאנגלית: שרון פרמינגר)

“תום!”

אין תשובה.

“תום!”

אין תשובה.

“מה קורה עם הילד הזה, אני לא מבינה. יו-הו תום!”

אין תשובה.

זוהי אחת מפתיחות הספרים המפורסמות ביותר, ובוודאי אחת המוצלחות ביותר.

בעצם, כל הפרק הראשון הוא אחד הפרקים הראשונים המוצלחים ביותר: ממחשבותיה הנוצריות-צדקניות (אבל בעלות הכוונות הטובות) של דודה פולי, דרך החקירה הערמומית (והכושלת) שלה את תום וההלשנה – אין מילה אחרת – של סיד, אחיו-למחצה של תום ועד הדו-שיח המופתי עם הילד הזר שאותו פוגש תום אחרי בריחה נועזת מן הבית. הדו-שיח הזה לוקח שלושה עמודים (!), שבהם שני הנערים, כמו תרנגולים שמנפחים את הנוצות, מדברים ומדברים… אבל לא עושים כלום:

הם נשארו פנים אל פנים, עין מול עין. לבסוף אמר תום:

“אני יכול להחטיף לך!”

“נראה אותך.”

“אני יכול לעשות את זה.”

“אתה לא יכול.”

“כן יכול.”

“לא יכול.”

“כן נכון”.

“לא נכון.”

“כן.”

“לא.”

וזה ממשיך:

“תשמע, אם תמשיך אם השטויות שלך, אני לוקח אבן ומפצפצץ לך את הראש.”

“כן, ממש!”

“תהיה בטוח.”

“כן? אז למה אתה לא עושה את זה? בשביל מה אתה רק אומר שתעשה את זה? למה אתה לא עושה את זה? בגלל שאתה פוחד.”

“אני לא פוחד.”

“בטח שכן”

“לא נכון.”

“כן נכון.”

ועוד:

“אתה פחדן ותינוק. אני יגיד אותך לאח הגדול שלי, שהוא יכול למחוץ אותך באצבע הקטנה שלו, ואני יגיד לו לעשות את זה, כן.”

“מה מעניין אותי האח הגדול שלך? אח שלי יותר גדול ממנו, והוא גם יכול לזרוק אותו מעל הגדר הזאת, כן.”

(שני האחים היו דמיוניים.)

בסוף, כזכור, אכן ישנו קרב, שתוצאתו היא אחד הקטעים המפורסמים ביותר, לא רק בספר הזה, אלא בספרות הנוער בכלל וכנראה שגם בספרות האמריקנית הקלאסית. מדובר, כמובן, בפרק שבו תום מערים על שאר חבריו וגורם להם לצבוע את הגדר במקומו. היום היינו קוראים לזה “פסיכולוגיה הפוכה”, אבל תום –

בלי שידע זאת, גילה כלל חשוב בפעולתו של המנגנון האנושי – שכדי שאדם או ילד יחמוד משהו, צריך רק לדאוג שהדבר הזה יהיה קשה להשגה. אילו היה תום פילוסוף דגול וחכם, כמו כותב הספר הזה, היה מבין עכשיו שעבודה היא כל דבר שמוכרחים לעשות ומשחק הוא כל דבר שלא מוכרחים לעשות.

הנה הציור המפורסם של נורמן רוקוול המתאר את הפרק הזה:

[ציור: תום סוייר נורמן רוקוול]

מעל כל מעלותיו של הספר ניצבת ההבנה העמוקה של מרק טוויין באנשים בכלל ובילדים בפרט. בהבנה כזו ניחנו סופרי הילדים הגדולים באמת: אריך קסטנר, דוקטור סוס, של סילברסטיין, א. א. מילן ואצלנו – מרים רות, דויד גרוסמן, שירה גפן (יש עוד, כמובן).

השפה שבה תום, האק פין וכל חבריהם מדברים בספר היא שפת הדרום האמיתית, על שגיאותיה (הרבות); כך גם שפתו של ג’ים הכושי. אגב, היום מילה כזו כנראה לא תעבור את הלקטורה של הוצאות הספרים.

קראתי באחד האתרים על כך שבארה”ב יש בהוצאות הספרים אנשים שתפקידם הוא “לקטורה של רגשות”, והם מתריעים מפני כל מילה או ביטוי בטקסט (ואולי אפילו קווי עלילה?) שעלולים לפגוע ברגשותיהן של קבוצות כגון נשים, שחורים, יהודים, מוסלמים, להט”בים וכו’. לדעתי זה מזעזע. לא שאני בעד פגיעה ברגשות, אבל תפקיד כזה מקטין מאוד את אותן קבוצות שעליהן הוא בא להגן.

מכל מקום, הספר הזה בוודאי לא צריך אותי כדי שאמליץ עליו, אבל כן אוכל לספר לכם על מיכאל הצעיר, ברחובות של שנות השמונים, שוכב על הספה בסלון ומצטמרר, ממש מפחד, כשהוא קורא את הפרק שבו תום ובקי תועים במערה ואת זה שבו מוצאים את גופתו של ג’ו האינדיאני (עוד מילה בעייתית) שתעה גם הוא.

למען האמת, גם מיכאל הפחות צעיר מצטמרר מעט כשהוא חוזר וקורא את אותם פרקים…

[ציור: בקי ותום נורמן רוקוול]

 

 

אורה כותבת  שוב, ולא בפעם האחרונה, על ספריו של קרל אובה קנאוסגורד – הפעם על החלק השני – “גבר מאוהב” (מודן, מנורווגית: דנה כספי)

לפני שבועות אחדים התפרסמה במוסף “ספרים” של “הארץ” ביקורת של עלית קרפ על ספר ביכורים של סופרת אלמונית. לרשימה ניתנה הכותרת “לכל איש יש סיפור”, ומיד חשבתי על ידידי קרל אובה המלווה אותי (כלומר, אני אותו) כבר כמה חודשים.

לא אציין את שם הספר או שמה של המחברת – עלית קרפ לא אהבה אותו, אם כי סייגה את דבריה בכך שאולי יש בו משהו (אנושיות וכנות) והגדירה אותו כ”אינספור סיפורים חסרי פואנטה”.

לכאורה, גם בספריו של קרל אובה קנאוסגורד אין פואנטה. בסוף לידה ארוכה וכואבת יש תינוקת ובסוף ארוחת ערב ראש השנה החדשה יש המון כלים מלוכלכים בכיור. ה”פואנטה”, אם ככה ניתן לקרוא לזה, היא ברמה הפילוסופית –החיים הם רצף של מעשים רבים, חלקם יומיומיים ופשוטים וחלקם חד פעמיים וחגיגיים. אני עדיין מתלבטת האם קנאוסגורד “מפרק” בסיפורו את ה”חיים” לאלפי המעשים הקטנים והגדולים או שההפך הוא הנכון – ה”חיים” הם  מה שנוצר מתוך הרצף הזה של המעשים.

מה שנוגע ללב, וגם מעורר הזדהות, הוא שהסופר המפורסם למדי בארצו וגם מחוצה לה, עטור הפרסים (כולל פרס דן דוד המחולק בירושלים), האוהב את ילדיו ואת אשת חיקו – אינו מרוצה מחייו. מתסכל אותו שהחיים שלהם לא נראים כמו קטלוג של  “איקאה”  – מסודרים, נינוחים ומאושרים, ומתסכל אותו שאין לו החופש לשבת לכתוב או לשוטט בין חנויות ספרים ובתי קפה כאוות נפשו, משום שהוא חולק את מטלות הבית והטיפול בילדים עם בת זוגו.

“תמיד אנחנו מגיעים למצבים כאלה… זה לא קורה לאף אחד אחר, אנחנו לא מצליחים בשום דבר, עכשיו היינו אמורים לאכול יחד, כל המשפחה, זה היה יכול להיות נחמד, ובמקום זאת אנחנו צועדים כאן ברוח הקרה על גשר מחורבן, מוקפים במכוניות שועטות ובאדי פליטה, האם ראיתי פעם משפחות אחרות עם שלושה ילדים מסתובבות ככה?”

האם מתוך האפר של חיינו נצליח לדלות את הפנינים? בסוף הספר, באופן מפתיע ואולי קצת לא קשור, אנו מקבלים את התשובה מפיה של אמו של קרל אובה. (כן)

 

***

 

מילתא – חנות ספרים, יעקב 26, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks

 

 

One Comment

  1. […] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של מארק… […]

השאירו תגובה