“ספוטניק אהובתי” – הרוקי מורקמי . ספר שלופת איתך, ובמיוחד סיפור אחד מוזר אודות אישה שנתקעת לילה שלם בגלגל ענק וכשהיא מביטה במשקפת אל דירתה שלה הנשקפת אל פארק השעשועים היא רואה את עצמה מביטה מהחלון החוצה. הסצינה הזו לא יוצאת לי מהראש. מורקמי כדרכו מכניס את החלום בצורה כה חיה שהקורא עצמו כבר נכנס למציאות- חלום. יש באנקדוטה הזו התייחסות לקיום מפוצל, נושא שנגעו בו סופרים אחרים אבל לא באופן הזה.
“הזקן והים” – ארנסט המינגווי. כולם מכירים את הזקן והים עוד לפני שהם מגיעים לקרוא את הספר, בגלל שהסיפור כל-כך ידוע. אני זוכר שכשקראתי את הספר הקטן-גדול הזה התענגתי על העושר, איך סיפור חיים שלם של איש זקן מגיע למיצוי במלחמה אחרונה עם יריב אהוב- דג חרב, שהזקן רוכש לו כבוד רב, דג חרב שהזקן מצליח לגבור עליו רק בכדי לאבד אותו שוב.
“הר אדוני” – ארי דה לוקה. כבר שנים שלא פתחתי אותו אך האווירה הפיוטית ודמותו של הזקן, המלאך המצמיח כנפיים שלבסוף גם עף מעוף אחרון וטראגי לא יוצאת לי מהראש.
“למי אכפת מחלומות?” – יוסף בר יוסף. אני מאוד אוהב את יוסף בר יסף, שהוא גם מחזאי מאוד מוערך ובעל שם עולמי. אם היו שואלים אותי לאיזה סופר ישראלי הייתי שואף להידמות או להדהד בכתיבתי אין ספק שהיה זה יוסף בר יוסף.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
מקס ומוריץ. בילדותי פחדתי מהם פחד מוות בעיקר בגלל האיורים המקוריים, “איורים של פעם”. לצערי במהדורות המחודשות שיצאו בשנים האחרונות השמיטו את הסצינה האחרונה שבה מקס ומוריץ ניטחנים במטחנת בשר. חלק מגישה קלוקלת לדעתי שיש דברים שילדים לא מסוגלים לספוג בספרות ילדים. אני טוען ההפך, ספרות הילדים הארופאית שהיתה לעיתים מזרת אימה תרמה לדמיון ולהתמודדות עם פחדים.
3) מה הספר האחרון שקראת?
אני כבר שנה לא מצליח לקרוא כמעט ספר אחד בשלמותו. תוצאה של חוסר ריכוז. אבל לפני כחודשיים לקחתי את בתי לטיול ברומא לאחר תקופה לחוצה וקשה לשנינו. אל תיקי התגלגל ספר קטנטן של הסופר היפני טקשי היראידה ששמו “חתולה אורחת”. ירדתי בבוקר שקט אל הפיאצה שליד המלון, השמש זרחה באור זהוב, נפשי היתה שקטה מזה זמן רב וקראתי. הספר הזה הוא מהספרים האלה שהם חסרי עלילה אך פותחים לך חלון יומיומי אל תרבות אחרת, וכך ישבתי ברומא אבל למעשה התארחתי אצל זוג יפני וחתולה קטנה.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
אני מעדיף לפסוח על השאלה הזו. אבל אם חייבים אז: “מלכוד 22” היה מצחיק ומשעשע מאוד בהתחלה אבל אחרי מאה עמודים הרגשתי שהבנתי את ההומור ושהמסרים המצחיקים כבר הועברו והתחלתי להשתעמם. בסופו של דבר לא הצלחתי אפילו להגיע לאמצע הספר.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
“הזהב והנחושת” מאת חיים תדמון. קובץ סיפורים גאוני ונשגב שלדעתי היה צריך ללמד אותם בבית ספר ובאוניברסיטאות. יש שם סיפור שנקרא “עדינותו של סימנטוב” שהוא נשגב מבחינת הזיקוק הפסיכולוגי של דמות. וכל זאת ללא מילים מיותרות. שירה של ממש. בנוסף אני חושב שלא היללו מספיק את “סוף הגוף” של אייל מגד.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
אלנה פרנטה. יוסף בר יוסף. ארי דה לוקה. אנה אנקוויסט. הרוקי מורקמי. ריי ברדבורי.
7) ספר שנתן לך השראה?
“עיר” של קילפורד סימאק. ספר שנכתב כבר בשנות החמישים ומתחקה באופן פיוטי וחכם אחר שקיעתה המנומנמת של התרבות האנושית וכל זאת מנקודת מבטם של כלביהם הנאמנים המייסדים בסופו של דבר תרבות חדשה. ז’אנר המדע הבדיוני עשה עוול ללא מעט יצירות ספרות נשגבות שלא זכו להכרה רחבה ומספקת כי היו “כלואות” בקטגוריה זו. “עיר” הוא אחד מהספרים האלה.
8) ספר עיון מומלץ?
לא אתייפייף ואודה שלא קראתי לאחרונה ספרי עיון.
***
אילן עמית הוא סופר, למד מדעי החיים וקולנוע, פרסם מאמרים במדע פופולרי למבוגרים ולילדים וסיפורים קצרים בכתבי עת. בימים אלה אור ספרו השלישי – “אהבותיו הכוזבות של יוחנן” (הוצאת כתר).
“עד גיל ארבע כמעט לא באתי במגע כלשהו עם אישה. מובן שיצאתי מרחם אימי, אבל נפלטתי ממנו כמו הגלקסיות אחרי המפץ הגדול, מתרחק ללא דרך חזרה. לא חיבוק אימהי, לא פטמת שד, לא ניחוח עור. אימא שלי, שתחיה, דחתה אותי מייד כשיצאתי.”
יוחנן הוא גבר גרוש כבן שישים, רדוף זיכרונות מטרידים ומתעתעים. הוא ננטש בילדותו על ידי אמו ומאז מחפש ללא ליאות אחר האהבה.
אביו מתתיהו הוא קשיש זעוף ומסוגר, שלא אהב לדבר על העבר ובעצם לא אהב לדבר בכלל. הוא הסתגר בעיסוקיו ובגיל שמונים המופלג התחיל להשתתף בריצות מרתון, כאילו החליט להריץ את עצמו למוות.
גם עם בנו אריק לא מצליח יוחנן לקשור קרבה מיוחדת. אריק היה בן שבע כשעזבה אותם אשתו של יוחנן. היה נדמה ששותפות הגורל תלכד בין שלושת הגברים הננטשים, אך בעוד אביו של יוחנן ובנו המשיכו בחייהם, נותר יוחנן מאחור לכוד בעריצותו של החיפוש הנואש אחר סודות העבר.
באיפוק מלא רגש ובחוכמת לב נדירה, מגולל אילןעמית את סיפורו של אדם המבלה את שנותיו בנאמנות חשאית למה שלא היה לו מעולם. הסתננותם של החיים פנימה, בנימים עדינים אך עיקשים, תשחרר אותו לבסוף מחיפושיו, והוא יגלה שהאהבה היא המקום שבו אתה נותן מה שלא קיבלת מעולם.
[…] השאלון עם אילן עמית, מחבר הספר "אהבותיו הכוזבות של יוחנן" […]