על פי ויקפדיה, נוסטלגיה היא “מונח שמשמעותו געגועים והתרפקות על העבר, על פי רוב תוך אידיאליזציה שלו”. העניין הוא שההגדרה הזו לא מציינת אם ההתפרקות היא על עבר שהאדם עצמו חווה, או על עבר כלשהו.

כבר בתחילת הקריאה ב”הרוזן ממונטה כריסטו” של אלכסנדר דיומא הבחנתי בתחושה המוכרת שחוזרת ומכה בי מדי פעם כשאני קורא ספרים או רואה סרטים מסוג מסוים – נוסטלגיה לעבר שלא נכחתי בו. אני מתרפק על נסיעה בכרכרות הלונדוניות ששרלוק הולמס נוסע בהן, על הבירוקרטיה הרוסית מלאת הדרגות, על החיים בעיירות הקטנות בארצות הברית בתקופת השפל הכלכלי, על ישיבה בבנעימים בחצרות הקיסרים של רומא העתיקה (“אני, קלאודיוס”) ועוד ועוד. מה שמשמש כעוגיית מדלן שמזכירה לי את העבר הנפלא הזה שלא נכחתי בו, היא בדרך כלל השפה שבה כתוב הספר, שלרוב היא תוצר של שילוב בין כתיבה בסגנון מסוים של מחבר ותרגום ישן לעברית. כל אלה מערסלים אותי בנוסטלגיה נעימה.

כך קרה שכבר בתחילת הקריאה ב”הרוזן ממונטה כריסטו”, עם תיאורי נמל מרסי, המלחים, הספינות והאינטריגות, הרגשתי בבית.

אף על פי שמפאת עיסוקי השונים הלך והתמעט הזמן שאני יכול להקדיש לקריאה לשם הנאה, השארתי לי בכל זאת חלון זמן קטן, לפני השינה, שבו אני קורא כמה עמודים בכל פעם בספר שאף אחד לא ביקש ממני לקרוא; וכך, מדי ערב, במשך כמה חודשים, נכנסתי למיטה וקראתי פרק אחד בספר של דיומא שסיפק לי חומרים לא רעים ליצירת חלומות, וגם נוסטלגיה לעבר שלא חוויתי אף פעם.  כיוון שהספר יצא במקור כסדרה בת 18 חלקים, ייתכן כי במובנים מסוימים קראתי אותו כפי שקראו אותו בני תקופתו של דיומא.

על כל פנים, שאלתי את עצמי מה כבר אפשר לכתוב על קלאסיקה משנת 1844 שכולם (חוץ ממני) כבר קראו, או לפחות ראו סדרות, הצגות ו/או סרטים מצוירים על פיו? ככל הנראה שום דבר חדש (עניתי לעצמי), אבל אני אנסה בכל זאת להתייחס לכמה נקודות שעלו בי במהלך הקריאה.

קודם כל אתאר את העלילה בקצרה למי שאולי לא זוכר אותה: אדמונד דנטס הוא מלח צעיר שעומד לקבל את הפיקוד על הספינה שבה עבד, כשאדם בשם דנגלר רוקם קנוניה נגדו ומסגיר אותו לשלטונות כמשתף פעולה עם נפוליאון הגולה. דנטס נשלח למאסר בלתי מוגבל ואחרי כ-20 שנה מצליח לברוח ולהגיע לאי מונטה כריסטו, שם הבטיח לו אסיר שכן שקיים אוצר אדיר. במהלך כל השנים בכלא דנטס נשבע לנקום בכל האנשים שתרמו לאי הצדק שהתחולל בחייו, ועכשיו הוא חוזר לצרפת בזהות בדויה – הרוזן ממונטה כריסטו – ומתחיל במסע ארוך ומדוקדק כדי לנקום בכל אחד מאויביו.

אחרי שהיללתי את הנוסטלגיה ואת ההנאה שלי מהקריאה, אתעכב בכל זאת על כמה בעיות שעלולות לרבוץ לפתחו של הקורא בן המאה ה-21: ראשית ישנה השפה שבה כתוב הסיפור, שפה שהיא מאוד נהירה, אבל גם קצת “מאכילה בכפית”, כפי שהיה נהוג לכתוב סיפורי הרפתקאות בעבר. זה סגנון נעים לקריאה, אבל יש בו לא פעם משהו פשטני ותחושה של קריאה בספר ילדים או נוער (כפי שאכן הספר הזה נחשב במשך שנים רבות – ספריו של דיומא היו אהובים מאוד על אבא שלי בתור ילד ברומניה של שנות ה-50 וה-60).

שנית, אלמנט ההתחפשות של הרוזן ממונטה כריסטו, שעליו בנוי רוב הסיפור, לא ממש משכנע; אדמונד דנטס חוזר אחרי שני עשורים, מחופש, ואף אחד (כמעט) לא מזהה אותו. הוא מחליף תחפושות ומבטאים, וכל האנשים שהכירו אותו היטב לא מזהים כלום, אפילו לא שואלים אם הוא קרוב משפחה של אדמונד דנטס. לפעמים הם רק אומרים משהו כמו “אתה נראה לי מוכר”. נכון שכולם חשבו שדנטס מת, ובכל זאת – קשה להאמין שאף אחד אפילו לא חושד בכך. ואם הם לא מקשרים בין דנטס למונטה כריסטו, לפחות היה מצופה שיקשרו בין מונטה כריסטו לכומר שהוא מגלם בתחפושת אחרת. אבל אם אף אחד לא מזהה את סופרמן כשהוא שם משקפיים וחליפה והופך לקלארק קנט (שלא לדבר על צביקה יחזקאלי), מה לנו כי נלין על הרוזן ממונטה כריסטו.

שלישית, לאורך רוב הספר החלוקה לטובה ורעים היא אבסולוטית ושוב גוררת את הספר לכיוון ספרות ילדים או ספרות נחותה יותר. גם כמה מסיפורים האהבה המובאים בו הם שטחיים וחסרי עומק (ויש נטייה לכמה דמויות להביע את אהבתן ע”י איום בהתאבדות). רק הסיום של הספר מציל אותו מהדיכוטומיה הזו, כמו גם מהתחושה שכסף יכול לסדר ולקנות הכל (ובעיקר נקמה ראויה לשמה).

מבחינה אישית, אני מודה שבמובן מסוים קצת התאכזבתי מהאופן האיטי והשקול שבו דיומא מאפשר לגיבור שלו לנקום. ייתכן שבכך הוא הופך את הספר לטוב יותר, אבל אני מודה שכשמונטה כריסטו חזר לצרפת, עשיר ובריא, קיוויתי שהוא ינקום ישר בכולם ויעשה צדק – יכה ברשעים, יעניק חיי רווחה לצדיקים, והכל יבוא על מקומו בשלום. חוסר הצדק המשווע והרשעות שהרסה את חייו של דנטס, גרמו לי לרצות נקמה מהירה ולא מתוחכמת. אבל כנראה שנקמה כזו הייתה כמו צריכת פחמימות ריקות – מהנה לרגע ורגע אחר כך גורמת לך להרגיש מרוקן.

אבל כאמור, בסופו של דבר הקריאה ב”הרוזן ממונטה כריסטו” הייתה הנאה גדולה, וגרמה לי להכנס למיטה בכל ערב בחדווה. מהבחינה הזו, אין ספק שהוא עומד במבחן הזמן – הוא עדיין קריא ומהנה, גם אם לעתים יש אלמנטים מיושנים שכבר לא מחליקים בנעימות בגרונם המטאפורי של הקוראים המודרנים.

התרגום של מיכה פרנקל יפה, גם אם לפעמים מיושן קצת – אבל צריך להזכיר שזה למעשה לא התרגום המלא. אמנם לא מדובר בעיבוד לילדים (בכל זאת מדובר כאן ב-692 עמודים בשני כרכים), אבל אין ספק שמגיע למדף הספרים הישראלי תרגום מלא ומהימן של הספר הזה, כמו גם של עוד כמה קלאסיקות שיצאו בכתר והחליטו להשמיט מהן כמה פרקים (אני זוכר כרגע רק את “עלובי החיים”, אבל אני די בטוח שהיו עוד כאלה). כיוון שככל שאני מבין תרגום חדש כזה לא נמצא באופק, אפשר בהחלט לקרוא את הגרסה הזאת בלי יותר מדי ייסורי מצפון.

אני, בכל אופן, אתגעגע לחודשים שביליתי עם הספר, ובינתיים אתחיל לחפש לי עבר חדש להתרפק עליו.

_____________________

הרוזן ממונטה כריסטו, אלכסנדר דיומה. מצרפתית: מיכה פרנקל. הוצאת כתר. 692 עמ’.