1) לאחרונה ראה אור בתרגומך הספר “אחותו של צייד המכשפות” בתרגומך מאת בת’ אנדרדאון (הוצאת תמיר//סנדיק). נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר? 

עלילת אחותו של צייד המכשפות מתרחשת במאה ה-17 ומבוססת על מאורעות היסטוריים אמיתיים. הסופרת, בת’ אנדרדאון, היא היסטוריונית, והדבר ניכר בכל מילה ומשפט. האנגלית בספר נאמנה להפליא לתקופה, אבל נקראת כארכאית ואפילו מוזרה בעיניים מודרניות. האתגר הגדול היה להישאר נאמנה למשלב ולדקדוק המקוריים, ועדיין ליצור חוויית קריאה זורמת וקוהרנטית. בעזרתם של עורכת העל, ריקה גרציאני-טייכהולץ, והעורך הראשי והמתרגם הנפלא שי סנדיק, אני מאמינה שהגענו לתמהיל הנכון. מעבר לאתגר השפתי, היה לא פשוט לרדת לפשרם של מנהגים וימי חג שעברו מהעולם, לפענח שמות של מחלות ומאכלים עלומים, ובעיקר, לחקור ולהבין לעומק את שיטות גילוי המכשפות, כדי שניתן יהיה להעביר אותן לעברית נאמנה ומצמררת, כראוי. 

 

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

אני אוהבת במיוחד את הדברים שהגיבורה, אליס, אומרת בסוף הספר על הרוע שמקנן בכל אחד מאיתנו, ועל הבחירות שלנו, שמגדירות אותנו, בסופו של דבר, כאנשים:

הדבר שאותו הייתם רוצים לשמוע, כך נראה לי, הוא שמת’יו היה רשע, שהוא היה מפלצת: אבל פני הדברים אינם כה פשוטים; הם אינם יכולים להיות פשוטים. אין ספק שהיה בו רוע, כפי שיש בי, כפי שיש בכם. במובנים רבים, היינו דומים, אחי ואני, עם הכישרון שחלקנו לקחת מילים ולשנות את סדרן כדי ליצור את ההשפעה הרצויה לנו. האמינו לי, אני חושבת רבות על נקודות הדימיון בינינו; אבל אני חושבת גם על השוני הרב בין הבחירות שלנו. שכן זוהי אכן בחירה, אני חושבת, לאטום את הלב, בדיוק כפי שזוהי בחירה לפתוח אותו. זוהי בחירה להביט נכוחה במה שגורם לך מצוקה, ובחירה לעצום את עיניך; זוהי בחירה להחזיק בכוח בכאבך, או להניח לו להישמט מאחיזתך ולשחרר אותו להטביע את חותמו בעולם.

 

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

אני חושבת שהתחלתי לתרגם מרגע שהפכתי לדו לשונית, בסביבות כיתה ה’, כשפצחתי בניסיונות תרגום (מחרידים למדי, יש לציין) של מיטב להיטי שנות התשעים. הנוסחים העבריים שלי לשירי דיסני ולהיטי מחזות זמר השתפרו בהדרגה עם השנים, עד שבסופו של דבר התחלתי לשלב אותם גם בהופעות (אני זמרת קלאסית בהכשרתי). וגילוי נאות: שי סנדיק כתב לי והציע שאתרגם ספר ל”סנדיק ספרים” בגלגולה הראשון אחרי שנתקל בסרטון שבו אני שרה עם חברות תרגום שלי (לשיר Belle מתוך המחזמר “נוטרה דאם דה פריז”). אני מניחה שהוא התרשם. יש לי מזל גדול שנתקלתי במו”ל חובב שירה ומחזות זמר 🙂 .
את הצ’אנס לתרגם את הספר הראשון שלי קיבלתי כשלמדתי תרגום באוניברסיטת ת”א, אחרי שהשתתפתי בתחרות על חוזה לתרגום רומן שערכו ב”כנרת” בין הסטודנטים. 

 

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת? 

הספר הראשון שתרגמתי היה הפריקוול לסדרת סיפורי האוטורי של ליאן הרן, רשת השמיים רחבה. הרן בראה עולם שהוא מעין מקבילה פנטסטית של יפן הפאודלית. נהדר, לטעמי. 

5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?

– היצירה הכי קשה לתרגום היתה ללא ספק אחותו של צייד המכשפות. כבר התייחסתי קודם לאתגר הלשוני ולפערי הידע, אבל הקושי היה גם נפשי. זה מותחן פסיכולוגי אפל, עוכר שלווה, שעוסק בנושאים רלוונטיים מתמיד. בספר הזה – בתקופה הזאת – תחושות הקדרות, הייאוש והאין אונים סוגרות עליך מכל עבר. הסופרת הצליחה לזקק בצורה מושלמת את ההרגשה שאין לך לאן לברוח, וגרמה לי אישית לברוח לעתים תכופות למקום הרחוק ביותר שניתן להעלות על הדעת (ע”ע אסקפיזם על פי “משפחת קרדשיאן”), לפני שחזרתי לעבודה בלהיטות, כי זה אכן ספר קשה, אבל גם טוב. מאוד. אמנם צריך לקרוא בו כשכל האורות דולקים, אבל גם ככה אי אפשר ללכת לישון עד שמסיימים, אז זה מסתדר.

– היצירה הספרותית שהכי נהניתי לתרגם היתה הספר הרביעי בסדרת האסופית, אן מווינְדי פּוֹפְּלֵרז, שמעולם לא ראה אור בעברית, למרות שהוא ספר מקסים וכיפי במיוחד. אן שרלי שבתה את לבי בתור ילדה, ואני שבה וקוראת בספרי הסדרה המרוטים שלי גם כאישה בוגרת. תרגמתי הרבה ספרים שאהבתי, אבל שום דבר לא משתווה להגשמת חלום ילדות.

 

6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?

שי סנדיק הוא מתרגם בחסד עליון, אבל אני עומדת להתמקד כאן בשילוש הקדוש הנשי שלי:
יעל סלע-שפירו הנהדרת, שזיהתה וטיפחה את הכישרון שלי למרות שלא הייתי סטודנטית מצטיינת בלשון המעטה, והקורסים היחידים שהברקתי בהם היו אלה שהתמקדו בתרגום הלכה למעשה; גילי בר-הלל סמו המבריקה, שמחוללת פלאים תרתי משמע בסוגה החביבה עליי, קלאסיקות מסורתיות ועכשוויות לילדים ולנוער; ולבסוף, חברתי היקרה, המנטורית שלי, קטיה בנוביץ’, מתרגמת שהכישרון הפנומנלי שלה מפעים אותי בכל ספר מחדש. 

 

7) מהם הספרים האהובים עלייך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

א. וואו, זאת שאלה קשה שתמיד הצלחתי להתחמק ממנה איכשהו עד היום, כי מעבר לזה שנורא קשה לבחור, ואני סמוכה ובטוחה שאזכר אחר כך במלא סופרים אהובים ששכחתי, הספרים שמלווים אותי מאז ומתמיד, בכל אשר אלך, הם בראש ובראשונה כאלה שמוגדרים כספרי ילדים ונוער (להוציא, אולי, את יריד ההבלים ואת אמה, אף על פי שגם הם עוסקים ללא ספק בהתבגרות). אז יכול להיות שמעולם לא התבגרתי, ובמובנים מסוימים זה אכן נכון, אבל האמת היא שאני פשוט לא מאמינה באבחנה הזאת. ספר טוב הוא ספר טוב, נקודה, ולמרות שקראתי ואהבתי המוני ספרים “רציניים”, למבוגרים בלבד, אני בוחרת לציין כאן דווקא את השמות הבאים, מפני שאף אחד לא כולל ספרים מסוגם ברשימות כאלה.
אז לצד האסופית, יש גם את נשים קטנות כמובן, ואז את סוד הגן הנעלם, אבא-ארך-רגליים, אורה הכפולה, מישהו לרוץ איתו, הכיתה המעופפת, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים, הארי פוטר ו-עלילות הדב פדינגטון. רשימה חלקית מאוד, שחסרים בה עשרים ספרים אהובים לפחות. אוף. בואו פשוט נעבור הלאה, בסדר?

ב. באופן כללי, אני חושבת שיש נטייה גורפת בעולם הספרות להפחית אוטומטית מחשיבותם של ספרים שמסווגים כ”ספרי נשים”, ונכתבים, באופן לא מקרי בכלל, על ידי סופרות. זה קטע מתנשא ופטריארכלי בבסיסו שהרתיח אותי מאז ומעולם, מפני שבין הספרים הללו נחבאות פנינים של ממש, גדושות אבחנות דקות על אנשים בכלל ועל נשים בפרט. קראתי כמה וכמה ספרים כאלה, שהיו בהם הומור נפלא, סאטירה מושחזת וגם לא מעט רגעים מכמירי לב, ולמרות זאת לא זכו בתשבחות המגיעות להם אך ורק בגלל הז’אנר ה”נחות” שהם משויכים אליו. כמה סופרות נהדרות כאלה הן מריאן קיז (נסו את סושי למתחילים המופתי שלה), ג’ניפר ויינר (טוב במיטה הנוגע והמדויק), סו מונק קיד (החיים הסודיים של הדבורים, עוד רומן התבגרות חשוב ומקסים שתורגם לעילא ע”י ענבל שגיב-נקדימון) ורוזמונד פילצ’ר (היום הקצר של החורף, שהוא שיר הלל עדין וכובש לטוב שבאדם).

וכאמור, יש גם ספר קרוב ללבי במיוחד שלא זכה למספיק הערכה ספציפית בארץ – אן מווינדי פופלרז. בשעתו, הוחלט לפרסם בעברית את שלושת הספרים הראשונים בסדרת האסופית, שמסתיימים באיחוד של אן ובחיר לבה, גילברט, ואז לדלג ישר לספר החמישי. זה נעשה מתוך מחשבה שהקוראים (טוב, על מי אני עובדת, הקוראות) לא יוכלו להתאפק עד החתונה. התוצאה היתה שפספסנו את הספר האחרון בסדרה שבו אן היא אותה אן שרלי שהתאהבנו בה מלכתחילה. העלילה מתמקדת בשנות האירוסין, והרווקות מאפשרת לה להישאר אותה אן קסומה, משעשעת וחדורת שאיפות. אחר כך, היא הופכת לרעיה ואם מסורה, והאפיל שלה פוחת משמעותית. אני זוכרת שראיתי את המיני-סדרה הישנה והזכורה לטוב ולא הבנתי מאיפה הגיעו קווי העלילה והדמויות שהופיעו שם, למרות שהכרתי בעל פה את כל התרגומים שיצאו בעברית. אני מקבלת פניות חוזרות ונשנות מנשים בכל הגילאים שמחכות לספר הזה, וכולי תקווה שהוא יראה אור סוף-סוף בעתיד הקרוב. 

 

***

 

מור רוזנפלד, מתרגמת ספרים מאנגלית לעברית ביום, זמרת אופרה בלילה, ודיווה במשרה מלאה.  בוגרת תכנית התרגום ועריכת התרגום של אוניברסיטת ת”א.  מתרגמת ספרים מאז 2008, בכל הז’אנרים, אבל יש לי חולשה מיוחדת לקלאסיקות, בייחוד כאלה המיועדות לנוער. 
נהנית מאוד לתרגם שירים ומחזות זמר ואפילו לשיר שירים מתורגמים בהופעות. נשואה לרון הג’ינג’י, אמא של אריאל העשויה ללא חת (בת רבע לשלוש) ושל פיקו, כלב הרחוב המיוחס ביותר בעולם (בן רבע לשש).

בימים אלה רואה אור בתרגומה הספר “אחותו של צייד המכשפות” מאת בת’ אנדרדאון (הוצאת תמיר//סנדיק).

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

אליס הופקינס קיוותה לחזור לעיירת הולדתה באֶסֶקס מלווה במשפחה גדולה, אבל לגורל היו תוכניות אחרות. כשהיא שבה לעיירה מלונדון, לאחר שאיבדה את בעלה בנסיבות טרגיות, היא מגלה שדבר לא נותר כשהיה. מסביב משתוללת מלחמת אזרחים, ובבית פנימה – הבית שבו נאלצת אליס להתגורר תחת חסותו של אחיה הצעיר מת’יו – משתוללים פחדים, אכזבות ופצעים עמוקים מכדי להירפא.

מת’יו, הנער המהוסס שנפרד מאליס בכעס חמש שנים קודם לכן כשעזבה ללונדון עם נישואיה, הפך לגבר רב-עוצמה וקנאי, ואת כוחו הוא מפגין מול נשים חלשות. ככל שנחשפים ממדי הסכנה הטמונה בו, כך גדלה נחישותה של אליס לא לעמוד מנגד. אולם אפילו היא אינה מסוגלת לשער מה יהיה המחיר שתיאלץ לשלם בעבור החלטתה.

אחותו של צייד המכשפות הוא רומן סוחף המבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש באנגליה במאה השבע-עשרה. בת’ אנדרדאון מצליחה, בסגנון כתיבה ייחודי ועשיר, להביט בעיניים צלולות ובלב חומל בפגמים האנושיים הקשים ביותר; לפרק לגורמים את הפחד ואת הצורך בשליטה שמקננים בכולנו; ולהתוות במכחול מצמרר את המקומות ההרסניים שאלו עלולים להביא אליהם.

בת’ אנדרדאון היא מרצה לכתיבה יוצרת באוניברסיטת מנצ’סטר. אחותו של צייד המכשפות הוא רומן הביכורים שלה. הספר זכה בפרס רומן הביכורים הטוב ביותר לשנת 2017 מאת אגודת הכותבים ההיסטוריים בבריטניה.