בראש ובראשונה “מר מאני” של א.ב יהושע (1990) – יש בסיפור כמה נקודות מאוד משמעותיות, הוא מעורר סקרנות עצומה בגלל המבנה המיוחד של הספר מהסוף להתחלה, צורת החשיבה הזו מתאימה לחקר אילן יוחסין, השתלשלות הדורות וההקשר הגנטי של קבוצת אנשים. הקורא למעשה נדרש לשינוי כיוון החשיבה, מההווה אל העבר, צעד אחר צעד הקורא מובל לפענוח המסתורין. יש הרגשה שהסופר עצמו פותר את התעלומה ככל שהוא מעמיק בחקר העבר. אהבתי בספר “מר מאני” היא אשליית האותנטיות, כקוראת יש לי הרגשה בזמן הקריאה שאכן קיימת משפחה כזו מעל ומעבר לכל ספק, אף על פי שברור לי שהסיפור הוא פרי יצירתו של הסופר. חשוב לציין שהידע הכללי של הסופר בהבנת התקופות מחזק את “אשליית האותנטיות” ומעמיק את הבנת השתלשלות העניינים. התמהיל כולו ביחד יוצר ספר שהוא יצירה, מסקרן ומושך לקריאה יותר מפעם אחת, קראתי את מר מאני פעם אחר פעם ללא הפסקה, היכולת של הסופר מסקרנת אותי.
“ים ביני לבינך” של פרופ’ נורית גרץ (2015) – הפתיע אותי גם בשל הסגנון שהוא משלב פרטי היסטוריה בשילוב חייה של הסופרת רחל. היכולת של הסופרת להעמיק בכתבים היסטוריים ולהגיש לקורא סיפור רומנטי בעל משמעויות רבות המעידות על התקופה. הסופרת מביאה בצורה מאוד אותנטית את ההתלבטות של הדמויות הפועלות ואת המשמעות של החלטתן.
“מספר הסיפורים ועולה רגל יחף” של אריאל גליקליך (2004) – מדהים, זה ספר שלוקח אותי ברחבי הדמיון שלי ומאפשר לי להשליך רגשות על בע”ח, ובנוסף להבנה עמוקה של בני אדם ומניעיהם. הקשר לתרבות המזרח הרחוק מעצים את הצבעוניות והרבגוניות של התיאור.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
אהבתי את הספרים של יהודה אטלס כגון “והילד הזה הוא אני” (1977) – על היכולת שלו להתבונן על ילדים ממרחק אפס, כלומר על ידי זהות מוחלטת עם הילד ומחשבותיו. השירים לא פעם מעלים חיוך וההומור הגלום בהם מהנה גם אותי כבוגרת.
“מגדל של קוביות בניתי” של דבורה עומר – מדבר על סיטואציות שונות בחיי הילדים שכאימא צעירה נהניתי לפענח ביחד עם הבת שלי.
“אורה הכפולה” של אריך קסטנר (1951) – באותה תקופה בילדותי המוקדמת קראתי רק ספרים מתורגמים, בעיקר מהתרבות האירופית. אריך קסטנר התחבב על בני גילי. הספר מביא ניחוחות של תקופה שלא חוויתי וממקום שלא הייתי בו כשקראתי. ובכל זאת הקשר בין האחיות והרצון לבלות את הקיץ ביחד נגע ללבי. בתקופה שהטלוויזיה לא שידרה הספרים מתרבויות אחרות פתחו חלון לעולמות רחוקים.
3) מה הספר האחרון שקראת?
“סוס אחד נכנס לבר” של דויד גרוסמן (2014). “רומן משפחתי” של עדנה מזי”א (2005). “פאני וגבריאל” של נאוה סמל (2017). “דם ופוליטיקה: עלילת דמשק, היהודים והעולם” של יונתן פרנקל (2003).
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
“סוס אחד נכנס לבר” של דויד גרוסמן (2014) – קראתי והיה לי קשה במיוחד, הסטנדאפיסט שהסתבך מול הקהל העלה בי רגשות מאוד עצובים, לא נותר בי הכוח אליו, ככל שקראתי, התעייפתי מאוד.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
“שתהיי לי הסכין” של דויד גרוסמן (1998) – ספר מדהים, מתוכו אני ממשיכה לצטט את המונח – “להיות אובססיבי לאמת”. גרוסמן מתאר בצורה מדהימה ומאוד מרגשת את שני הגיבורים. נשארה בי הסקרנות לגבי מה קורה עם הגיבורים לאחר סוף הספר. הגיבורים שבספר עוברים בעזרתו של גרוסמן חוויה מדהימה. סצנת העירום ביערות הכרמל המתוארת בספר היא עוצמתית ובלתי נשכחת.
“היפה בנשים” של שפרה הורן (1998) – ספר פנטסטי על אישה פנטסטית, תיאור עשיר של אישה שחיה את החיים עד הקצה. העלילה בספר מוקצנת ומעידה על היכולות של הסופרת שפרה הורן לספר סיפור מרתק.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
א.ב יהושע- אני אוהבת אותו מפני שכל ספר שלו הוא מסע לגילוי עצמי, ומביא לחשיבה והעמקה על החיים. יש משהו בספרים שלו שהם שילוב של היסטוריה, פסיכולוגיה ופילוסופיה, התמהיל מרתק אותי לקרוא שוב ושוב את אותו ספר.
אמנון שמוש – הזכור לטוב בזכות ספרו “מישל עזרא ספרא ובניו”, מיד עם הופעתו שימש עבורי ככרטיס ביקור לזהות העצמית שלי. בעוד “סלאח שבתי” של קישון הביך אותי, הרי “מישל עזרא” החזיר לי את הסומק ללחיים. כוחו של אמנון שמוש בכתיבה לא פג עם השנים. וספרו האחרון על מחלת אשתו “בוקר טוב אלץ היימר” הוא ספר מרגש העוסק בנושא הזקנה בדרך מיוחדת. שמוש מפליא ביכולתו לעסוק בזקנה מנקודת מבט אישית ובלתי מתפשרת וברור שדרך הכתיבה קל יותר לסופר לבטא את הקשיים בהתמודדות עם מחלת אשתו.
נתן זך – השירים שלו נצרבו בזיכרון הלאומי והאישי בדרך שקשה בכלל לחשוב על זהות ישראלית מבלי לחשוב על שיריו, הוא פענח את הישראליות דרך המילים.
רחל חלפי – אני מוצאת בשירים שלה הומור וקלילות יוצאים מגדר הרגיל. משקלה של המילה כל כך קליל ומרחף, היא אינה לוקחת את עצמה ברצינות מידי ועם כל זה היא קפדנית מאוד בבחירת המילים ובכתיבת הטקסט.
דויד גרוסמן – כל ספר שלו הוא כאילו סיפור עליי ממש. מילותיו הן מילותיי והתלבטויותיו הם הצמתים בהם עברתי. זאת הישראליות שלי כפי שאני תופסת אותה.
עמוס עוז – מפני שהיה הסופר הישראלי הראשון שקראתי את ספריו בעברית, לא הבנתי באותה שעה את “מיכאל שלי” אולם התרגשתי מעצם יכולתי לקרוא את כתביו של סופר ישראלי. קריאתו גרמה להתרגשות רבה אצל הוריי שלא קראו ספר בעברית.
7) ספר שנתן לך השראה?
“מר מאני” של א.ב יהושע (1990) – אני מקנאת ביכולת של א.ב יהושע לכתוב ספר משפחתי היסטורי גנאולוגי – אני אעשה ככל יכולתי על מנת לכתוב בעצמי ספר דומה, הספר הבא שלי יהיה בהשראתו של הספר “מר מאני” של א.ב יהושע.
8) ספר עיון מומלץ?
התרחקתי מספרי עיון, בארבע השנים האחרונות אני קוראת רק ספרים של סופרים ישראלים, ומעט ספרי עיון. מרגישה צורך למלא את המצברים עם ספרות עיון מתחום האוטוביוגרפיות, הפילוסופיה, ומתחום השיווק והתכנון האסטרטגי.
אלה הספרים שזכורים לי במיוחד:
“יהודים ומילים” של עמוס עוז ופניה עוז זלצברג (2014) – כל חיי אני עוסקת במילה הכתובה ובחשיבות השפה העברית עבור הזהות היהודית והקשר שבין המילה הכתובה לפילוסופיה היהודית. ברור מתוך הספר שכעם זכינו לכתבים כל כך משובחים שהפכו לאוצר בלום שלא ניתן להפריז בחשיבותו. אני מסכימה לחלוטין עם התיזה המוצגת בספר.
“מר מולכו: הכיוון הנגדי” של אברהם בלבן, קובץ מחקרים על “מר מאני” של א.ב יהושע – הקריאה בתובנות של הכותבים המלומדים רק מלמדת אותי שא.ב יהושע כסופר התפתח מספר לספר, תהליך שהחל בקטנה ב”מר מולכו” והגיע לשיא בכתיבת הספר “מר מאני”. אני שמחה שרבים שותפים לאהבה שלי ליצירותיו של א.ב יהושע בכללי ול”מר מאני” במיוחד.
***
איילה לילי מוזס (ילידת חיפה, 1955) היא עורכת, מחברת תוכניות לימוד וספרי לימוד, ומנהלת בית ספר ללימוד מקוון של השפה העברית. בימים אלה רואה אור האנתולוגיה “תמונה קבוצתית – ספרות ישראלית במאה ה-21” בעריכתה ובהשתתפות כותבים סביון ליברכט, אגי משעול, צוריה שלו, דויד גרוסמן, א.ב יהושוע, יהושוע סובול, מאיר שלו, אמנון ז’קונט ועוד (הוצאת כרמל).
באנתולוגיה מבחר של 175 יצירות, שנכתבו החל מקום המדינה ועד היום על ידי יוצרים הממשיכים להיות פעילים בתחילת שנות האלפיים. אסופת הסיפורים “תמונה קבוצתית” מבקשת להעמיד דיוקן עכשווי של התרבות הישראלית על שלל זרמיה וגווניה.
כמו בתמונה קבוצתית, שהמצולמים בה אינם זהים או שווים והיופי מתבטא בשונותם, כך גם באסופה זו – השילוב בין היצירות השונות במהותן יוצר אמירה ייחודית, הגדולה מסך כל מרכיביה.
במאמץ לשקף קולות הקיימים בחברה הישראלית, עבודת העריכה שנעשתה באנתולוגיה נטתה להיות בעלת אופי לקטני, והתקיימו בה גם שיקולים של טעם אישי ושיקולים חברתיים. הבחירה לקרוא לאנתולוגיה “ספרות ישראלית במאה ה-21” נעוצה בין השאר בכך שהספר אוצר יצירות וקטעים שנכתבו במקור ברוסית או בערבית ולא רק “ספרות עברית”. מגוון היוצרים הגדול באנתולוגיה מתפרשׂ על פני שבעה עשורים. ארבעה דורות של שירה וסיפורת מיוצגים בה, אך עדיין לא ניתן להקיף ולכלול את כל היוצרים שחיים ויוצרים בארץ, אלא רק להביא מקבץ קטן, במטרה לשקף את הפסיפס החברתי והתרבותי בארץ. האנתולוגיה כוללת יצירות מאת חמישה סופרים ישראלים בולטים שהלכו לעולמם במהלך הכנתה: אהרון מגד, ישראל אלירז, נעים עריידי, אמיר גוטפרוינד ויצחק אוורבוך-אורפז.על מנת לקרב ולהנגיש את היצירות לקוראים, בצד כל יצירה המופיעה באנתולוגיה צורפה ביוגרפיה קצרה של הסופר, המציגה את תהליך גיבושו של היוצר המתעצב בד בבד עם התפתחות הקריירה שלו.
אחד הראיונות המביכים ביותר שפירסמת בבלוג שלך. עברית עילגת במיוחד, גם יחסית לדור הנוכחי.
[…] השאלון עם איילה לילי מוזס ועם אורי ארזי […]
מסכימה עם יובל וגם הספרים ששובחו בד”כ לא ראויים.