השאלון עם נועה זית, מחברת הספר “לתפארת מדינת ישראל” (הוצאת איפאבליש)

1) מהם הספרים האהובים עליך?

אני אוהבת הרבה ספרים, קשה לי לבחור מתוכם. אלה שאציין הם רק אלה שעולים בדעתי כרגע:

אל תיגע בזמיר/הרפר לי – ספר שמלווה אותי מאז נערותי. ההתבוננות של סקאוט הילדה המספרת בדמויות סביבה ובמתרחש בעיירה הדרומית היא התבוננות יוצאת דופן בעיני בישירות ובתמימות שלה וגם בבגרות הספרותית שלה.

זכרונות אדריאנוס/מרגרט יורסנאר- היכולת של מרגרט יורסנאר להיכנס לנפשו של קיסר שהוא שליט כל העולם המערבי דאז, מופלאה בעיני. לא מספיק כמובן לקרוא את כל החומרים ההיסטוריים של התקופה כדי לעשות זאת, צריך שתתרחש איזו מטאמורפוזה בין דמות האישה בת המאה 19, 20 לבין דמותו של הגבר שליט העל הזה בן המאה השניה לספירה זה פלא.

זכרון דברים/יעקב שבתאי – הספר הזה כתוב בלי פרקים, בלי פיסקאות בלי פסיקים ונקודות וכך גם קראתי אותו. בנשימה עצורה, בלי להפסיק. המעבר בין הווה לעבר דרך משפטי השיעבוד שלו והוויה הישראלית של שנות החמישים שישים שהוא יוצר היא אחת הפנינים בספרות העברית.

התפסן בשדה שיפון/סלינג’ר – לפעמים את נקשרת כל כך לדמות שהמעבר בין בדיון (פיקשן) לדמות ממשית קורה בלי שאת מרגישה. לכי תיתני לזה עכשיו הסבר ספרותי.

נמסיס/פיליפ רות – פיליפ רות לוקח את הפרטים הקטנים והטריוואיילים של החיים, כמו המשחק שמשחקות הילדות במגרש המשחקים(דוגמא אחת מיני אלפים) ובונה מהם דרמה כל כך מטלטלת  (גם אני חליתי בשיתוק ילדים)

חיל הפרשים /איסאק בבל – הכתיבה של בבל כל כך דחוסה והחיבור בין תיאורי נוף יפיפים ומראות והתרחשויות זוועתים במשפט אחד הומוגני היא גם אחד הפלאים הספרותיים בעיני. ובסוף סטלין הוציא אותו להורג…

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

פצפונת ואנטון, הכיתה המעופפת, אורה הכפולה/אריך קסטנר – קראתי אז ואני קוראת עד היום. בהכיתה המעופפת, כשמרטין טלר, מנהיג החבורה, שאין להורים שלו כסף לקנות לו כרטיס כדי שיבוא אליהם לחג המולד, פורץ בבכי מר אני בוכה בוכה איתו כל פעם מחדש. אפילו כשאני רק נזכרת בזה.

וההקדמות של אריך קסטנר לפרקים שלו מביאות אותי לאמונה מחודשת באנושיות ובחוכמה של הגזע שלנו.

 פו הדוב הבית בקרן פו/א.א מילן – ספר שגדלתי איתו. איתו ועם האיורים של שפארד שהם בלתי נפרדים מן הדמויות. עד כדי כך שאני לא יודעת מי המציא אותן, מילן או שפארד. פו, ושפן וחזרזיר ואיה וינשוף וקנגה ורו וכריסטוף רובין וכל החבורה הם למרי תבנית נוף מולדתי הספרותית.

ספרי המומינים / טובה ינסן – הנוף ומזג האוויר כל כך זרים לי, וגם הדמויות שהן לא דמויות של חיות כמו בספרי ילדים אחרים אלא מין טרולים כאלה ואף על פי כן הן מוכרות באפיונים האנושיים שלהן.

פתחו את השער/קדיה מולודובסקי – איך אפשר להפוך את הדלות והעוני לשירים.

אצו רצו גמדים/מרים ילן שטקליס – כל כאבי הלב של הילדים בשירים-סיפורים האלה.

3) מה הספר האחרון שקראת?

חיי מיכאלאנג’לו/אירווינג סטון

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

באופן כללי הספרים האחרונים של דויד גרוסמן שהתחלתי ולא רציתי להמשיך (אישה בורחת מבשורה) אני מרגישה שיש הרבה התייפייפות בכתיבה (תראו איך אני כותב!) וזה מכביד על הקריאה ומעייף אותי.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?         

לא יודעת.

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

אלה שציינתי את ספריהם בשאלה 1 ועוד הרבה אחרים. אני חושבת שפיליפ רות היה צריך, ועדיין, לקבל פרס נובל לספרות ולא בוב דילן.

7) ספר שנתן לך השראה?

אל תיגע בזמיר.

8) ספר עיון מומלץ?

דוקטרינת ההלם/נעמי קליין

כתוב בצורה מרתקת ומאיר את התהליכים ההיסטורים- כלכליים הגלובלים  של 30,40 השנים האחרונות.

***

נועה זית גרה בקיבוץ גשר. למדה פילוסופיה וספרות כללית באוניברסיטת חיפה וקולנוע בקמרה אובסקורה. היא פרצה לתודעה עם זכייתה בפרס ספיר לספר ביכורים על ספרה – ארבע אחרי הצהרים (הוצאת מטר 2009). בימים אלה רואה אור ספרה השני, “לתפארת מדינת ישראל” (בהוצאת איפאבליש).

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

בעמק הלוהט, בין שדות הכותנה ובריכות הדגים נובע סיפור של שתי דמויות המתארות אותו מעיניהן, ומצליח ללכוד רגע מכריע ומרתק  ב”מצב הישראלי”.

הרומן לתפארת מדינת ישראל  הוא סיפור אהבה מיוחד ש נרקם בין נורית, בת קיבוץ  ודויד, נגר מבית שאן, כשכל אחד מהם נטוע עמוק בשורשים של עולמו ובכל זאת מפורר את האדמה שהתאבנה סביבו ויוצר קשר עם “האחר”.

כך מתארת את הדבר נורית: “כששאלתי אותו לדעתו על מישהו, אמר, הוא בסדר. ככה אמר על כל אחד ששאלתי, אפילו את השמות הוא לא תמיד זכר. שאלתי אם הוא באמת לא מבחין בין האנשים, ואם אין כאלה שמוצאים חן בעיניו יותר או פחות, והוא אמר שהוא לא מתעמק בזה. אני שם את כולם מאחורי גדר – הם חברי קיבוץ ולקוחות, ואני בא לתת להם שירות. ואתה לא נותן לאף אחד לעבור את הגדר? לא. אז איך קרה שדווקא אלי התקרבת? שאלתי. נורית מתוקה, הוא אמר, את עמדת בצד.”

שני הנרטיבים, זה של תושבי עיירת הפיתוח וזה של אנשי ההתיישבות העובדת, עלילות והוויות חיים המתקיימות זו לצד זו, בשני עולמות נפרדים כביכול, ניזונים זה מזה ויוצרים סיפור מתהווה.

בכתיבה מדויקת ובכישרון מרהיב מביאה המחברת את סיפורם של שני גיבוריה  בשני קולות.  קולה “הקיבוצניקי” של נורית שגדלה בעמק, וקולו השונה במובהק  של דויד, שינק את שפתו מהוריו המהגרים מצפון אפריקה. שתי הלשונות נוכחות בספר, משתלבות ויוצרות מארג צפוף וסיפור אנושי נוגע ללב, מעורר הזדהות ואהבה.