מיכאל כותב על “חתולה וארנבון מחליפים בתים” מאת דורית רביניאן (עם עובד, איורים: דיוויד הול)
בספר (המעט-נשכח-וחבל-שכך) “סופרספר”, מציעים דני ותומר קרמן שתי אסטרטגיות לכתיבת ספרי ילדים. הם מסתכלים על “מה שהולך בשוק”, ומגלים שכמעט כל הספרים מתאימים לנוסחאות “ה-x שלא רצה להיות x” או “ה-x שרצה להיות y”, ואז הם מתפרעים עם דוגמאות, כמו “העז שלא רצתה להיות עז”, הבלון שרצה להיות ענן”, “העז שרצתה להיות בלון”, “הענן שרצה להיות פרפר”, וכן הלאה. גם לאפרים קישון יש קטע מצחיק עד דמעות ב”ספר משפחתי”, שבו, בעצת המו”ל, הוא מחפש נושא לספר ילדים (שוב, כי זה “מה שהולך היום”), ומגלה שכל החיות כבר תפוסות, ושכל העלילות דומות: ב”נורית הגירית בתל אביב”, נורית בורחת מן הבית, ב”ז’אקו העטלף ו-40 השודדים”, העטלף הקטן עוזב, ברוב טיפשותו, את הוריו, וכן הלאה: “ארנון העיט באולימפיאדה”, “צופי הפשפשת מסדרת את המכס”, “דודו הצפעון החביב בקרקס הנודד”. איכשהו, כולם גם חוזרים הביתה בג’יפ…
למה כל ההקדמה הזו? כדי להגיד שבמקרה של הספר הזה, “חתולה וארנבון מחליפים בתים”, גם אם העלילה היא כזו שכבר קראנו בעבר (זה לא חיסרון, אגב. ילדים מאוד אוהבים את המוכר והבטוח), וגם אם, איך נאמר, בחירת השם הייתה יכולה להיות פחות אינפורמטיבית ויותר הרפתקנית, בשורה התחתונה מדובר בספר פשוט יפה.
במקרה הזה חשוב לא ה”מה” אלא ה”איך”. רביניאן לוקחת, כאמור, עלילה די מוכרת, אבל האופן שבו היא מגישה אותה מיוחד ומוצלח. אם זו החריזה המוקפדת (יש כל כך הרבה ספרי ילדים שבהם מנסים לכפות חרוזים, והתוצאה איומה. צריך לדעת לחרוז!), השפה הגבוהה ואוצר המילים העשיר, או ההומור שמתגנב לטקסט.
ועוד מחשבה, אולי מופרכת לחלוטין: בסוף הספר החתולה והארנבון מתחבקים ומתחילים, כך נדמה ולמרות השוני, חיים משותפים, “כי מה שווה ההרפתקה אם אין איתך חבר?”
האם מדובר, אחרי הסערה של לפני שנתיים בדיוק, בגרסה לילדים, גם אם מרוככת, כמובן, ועם סיום אחר, ל”גדר חיה”?…
אורה כותבת על “אברה –המסע אל הציור” מאת שהם סמיט (כנרת) ועל “הבוקר בא תמיד” מאת שיבטה טויו (לוקוס, מיפנית – איתן בולוקן)
מוצרט היה בן 35 במותו, רחל המשוררת ויונה וולך היו שתיהן בנות 41 במותן. רבים האומנים ההולכים לעולמם בגיל צעיר ומשאירים אחריהם יצירה רחבה ובעלת יופי ומשמעות. כשנפטר אומן צעיר אנו מצרים על מפעלו שנגדע בשיאו, וחושבים על כל מה שעוד יכול היה לעשות בחייו. האם אנו חושבים על פוטנציאל היצירה המבוזבז של מי שמת בגיל שבעים ומשהו או שמונים ומשהו, ולא יצר מאומה בחייו?
אברה – אברהם פרדו – התחיל לצייר בגיל 87, לאחר שתאונה ריתקה אותו לביתו. כאשר השתעמם לקח את בלוק הציור והצבעים של נכדתו והחל לצייר את נופי ילדותו באתיופיה, את חיות המשק (המון תרנגולות) ואת הוריו. בתחילה עסק בציור בסתר, כי התבייש בעיסוק הזה שבאתיופיה נחשב ללא רציני. אחר כך התגלו הציורים – יפהפיים, עזי צבע, בסגנון נאיבי, ואברה זכה להציגם בתערוכה באגף הנוער של מוזיאון ישראל.
“עכשיו אני זקן” כותבת שוהם סמיט בשמו של אברה.
“אני כמעט בן מאה!
אין בי כוח לחרוש,
אין בי כוח ללכת,
אבל הראש שלי מלא תמונות,
ואני מצייר.
אני מצייר את אבא ואת אמא,
ואת האחים והאחיות שלי.
אני מצייר את הבית, את העצים היפים.
את כל מה שהשארנו מאחורינו.”
ספר מרהיב. בהחלט לא רק לילדים.
וככה כותבת שיבטה טויו היפנית בשיר הראשון שראה אור בתפוצה ארצית:
“כשאני עוצמת עיניים
שתי צמות קלועות לראשי
ואני מתרוצצת מלאת חיים
קול אימי קורא לי מרחוק
עננים לבנים נשרכים בשמים
מעל שדה פרחים רחב
עכשיו בת תשעים ושתיים,
כשאני עוצמת עינים
עולם הרגעים שהיו
משמח את ליבי מאד.”
שיבטה טויו החלה לכתוב שירה בגיל 92, בעידודו של בנה. ספר הביכורים שלה יצא לאור כשהיתה בת 98. שנה לאחר מכן, יצא לאור ספרה השני. היא נפטרה בת 102.
סוד
“פעמים רבות רציתי למות
אבל מאז שהתחלתי לכתוב שירים
אנשים רבים מעודדים אותי
עד כי שוב אינני מתלוננת או בוכה
אפילו עכשיו
כשאני בת תשעים ושמונה
עודי מתאהבת
עודי חולמת
רוצה לרכוב על ענן”
איתן בולוקן המתרגם ושירה חפר המו”לית יתארחו ב”מילתא” וידברו על הספר “הבוקר בא תמיד” ביום חמישי 8.2, בשעה 20:00
הכניסה חופשית וכולם מוזמנים.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 26, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של דורי… […]