מיכאל כותב על “פתאום נשבה הרוח” מאת גלית ראב”ד (כנרת, איורים: מאיה שלייפר)
לפני כשנה וחצי, כשאחותי הגדולה עברה לדירתה החדשה, לקחתי את הספר “קטנטנה בגינה” מאת גלית ראב”ד (כנרת, איורים: ולי מינצי), תלשתי את אחד העמודים (אל תגלו!), מסגרתי אותו ונתתי לה את התמונה במתנה. השיר שהופיע באותו עמוד היה “יונק/ מגהק/ צועק/ מפהק/ ישן ואוכל/ אחי מיכאל”.
אותי זה הצחיק…
הספר “קטנטנה בגינה” הוא אוצר של שירים קצרצרים על שגרת יומה של ילדה קטנה. יש בו תום ופשטות (אך לא פשטנות!), שהם נדירים בספרות הילדים המודעת-לעצמה-יותר-מדי של היום, ובאופן מוצלח מאוד הספר פונה גם לילדים וגם להורים באופן הרמוני. לפעמים, בתוך ספרי ילדים משולבת התייחסות או “קריצה” (מילה איומה) למבוגרים, וכשזה נעשה באופן גס, זה חורק. זה כל כך ברור, וזה מוציא (ממני, לפחות) את החשק להמשיך לקרוא.
“פתאום נשבה הרוח” כבר פונה לילדים גדולים יותר (הערכה לא מחייבת שלי: ארבע ומעלה). בשעת הסיפור האחרונה, שהוקדשה לשועלים, הזהרתי את הילדים שמדובר בסיפור קצת ארוך, ושאלתי אם יש להם כוח להקשיב לו עד הסוף. נרשמה הסכמה כללית!
“תמרי, מעין ועדן
היו החברים הכי טובים מאז ומעולם,
אבל היום, משום מה,
כולם רבו עם כולם”.
כל אחד משלושת הילדים מתבודד מתחת לעץ אחד – חרוב, זית ורימון, ובקצה החורשה מתבודד גם שועל צעיר, והסיפור עוקב אחרי כל אחד הארבעה, כשכל אחד מהם מקבל מעמד שווה, גם בטקסט וגם באיורים. הבחירה הזו נהדרת, כי היא מציבה את הילדים ואת השועל בעמדה שווה, וזה נפלא בעיניי.
כל אחד מהילדים מוצא את הפירות של העץ “שלו”, והמחשבה הראשונה שלהם היא לשמור את הפירות לעצמם, ולא לחלוק עם האחרים (הרי הם ברוגז). זו מחשבה כל כך טבעית אצל ילדים:
עדן מוצא את החרובים, דומים לחרבות ועכשיו הוא חזק “יותר מעין מתמרי ומכולם!”
מעין מוצאת זיתים, ומחליטה “אכין סלט וחביתה ולא אזמין אף אחד!”
על ראשה של תמרי נפל רימון, “אך אז היא גילתה שהרימון נתן לה אבני אודם וכתר זהב. היא תראה למעין ועדן מי המלכה עכשיו!”
אבל במחשבה שנייה, ואחרי שחולף זמן (זה לא נאמר במפורש, רק כתוב שהרוח הביאה ענן אל מעל לבוסתן. כמה נחמד שסומכים על הילדים הקוראים או השומעים לפענח את זה לבד. כך, ממש כך, הם לומדים להבין ספרות) הילדים כן מחפשים את החברים שלהם, וכשהם נפגשים, מגיע גם השועל.
החברים מגישים לו את הפירות שמצאו, ונעלמים אל צללי העצים. מכאן ואילך השועל יסתדר בעצמו (מעניין אם ראב”ד קראה את הספר “שועל” מאת קייט בנקס, שעליו המלצנו כאןבעבר ושגם בו שועל צעיר מגיע לעצמאות), והילדים יחזרו לבתיהם (שבהם, אם פענחתי את האיורים נכונה, לעדן יש אמא ואבא, למעין רק אמא ולתמרי רק אבא – ואין שום התייחסות נוספת לכך בטקסט, וטוב שכך).
זה ספר ספוג באהבה לטבע, לצומח ולחי, וגם באהבת-אדם, אבל מעל לכל זה ספר מלא יופי – גם בטקסט וגם באיורים הנהדרים של מאיה שלייפר. חפשו אותו.
אורה כותבת (שוב) על “והכלה סגרה את הדלת” מאת רונית מטלון
לפני שבועיים, בטור שעסק בספר אחר לגמרי, הזכרתי את “והכלה סגרה את הדלת” של רונית מטלון, עליו כתבתי לפני יותר משנה. ציינתי גם שלילה קודם הלכה הסופרת לעולמה.
בפרק זמן של חודש בערך נפטרו בטרם עת שתי סופרות ישראליות – נאוה סמל ורונית מטלון וסופר ישראלי מבוגר – אהרן אפלפלד. האם זוהי תחושה סובייקטיבית או שבאמת מותה של רונית מטלון היה המהדהד ביותר? זה שזכה לרשימות הספד רבות יותר במוספי הספרות?
במוחי מזמזם שוב ושוב המשפט הפותח את “סיפור אהבה” של אריק סגל, הספר וגם הסרט:
ֳ”What can you say about a twenty-five-year-old girl who died? That she was beautiful. And brilliant…”
נכון, רונית מטלון לא היתה בת עשרים וחמש, אבל כמעט חמישים שנה אחרי, בעידן בו “ארבעים הוא השלושים החדש” וכו’, אין ספק שרונית מטלון היתה עדיין צעירה. ויפה. ובעיקר היה לה עוד הרבה מה לכתוב ולומר. האם מותה בטרם עת של אישה יפה מצער יותר? חד משמעית – לא. ובכל זאת יש לזה עדיין, גם בימנו, אפיל רומנטי.
ואולי העניין הוא ברגשי האשמה שלי? כביכול אני הבאתי עליה את מותה? בטור ההוא פתחתי, די בהרחבה, ב”מות המחבר” של בארת, המפקיע את הטקסט הכתוב ממחברו, ומאפשר כל פרשנות שהיא. כתבתי עליו, דווקא משום שרציתי פרשנות של המחברת על הטקסט של עצמה. וככה כתבתי אז: “רציתי שהמחברת, תיבדל לחיים ארוכים, תבוא ותסביר לי מדוע…”
אבוי!
מכל הרשימות והמאמרים במוספי סוף השבוע האחרון, תפס את תשומת ליבי מאמרו של דרור משעני במוסף “ספרים” של “הארץ”. דרור משעני ידוע בעיקר (אך לא רק) כסופר של ספרי מתח (“תיק נעדר” ושני המשכיו) וככזה הוא הגדיר את “והכלה סגרה את הדלת” כסוג של ספר מתח, או לפחות כסיפור עם תעלומה. ומבחינתו התעלומה היא מדוע מחליטה הכלה, מרגי, בדקה התשעים ממש, לבטל את החתונה. הוא גם מציע פתרון המסתמך על הטקסט.
אכן, ב”והכלה סגרה את הדלת” יש תעלומה, שלא לומר פשע לא פתור, המוזכר באופן אגבי כמעט, ונשאר פתוח עד סוף הסיפור ולהבנתי הוא הוא ליבת הסיפור. הוא המשל והמטפורה שבאמצעותם רצתה רונית מטלון לומר לנו דבר מה.
זה מתחיל ככה:
“היא הזיזה את השולחן טואלט וחסמה את הדלת.”
“מי?” נבהלה נדיה. “מרגי. זה מה שהיא עשתה. עברתי שם ליד החדר ושמעתי שגוררים משהו. אני בטוח שזה מה שהיא עשתה. חסמה את הדלת עם השולחן טואלט” אמר. “אבל היו עליו דברים, בקבוקים, המון דברים יש עליו. והתמונה של נטלי,” החווירה נדיה.”
זמן מה, אולי כמה שעות, לאחר מכן, מוציאה מרגי מבעד לסדק שבין הדלת לרצפה דף נייר ועליו כתובה גירסה שלה ל”משירי הבן האובד” של לאה גולדברג – “משירי הבת האובדת”. המשפחה מנסה לפרש את משמעות השיר, ו-
“נדיה עמדה זקופה, כל שריריה מתמתחים, כאילו נכפת גופה בחבלים לאיזה עמוד. “נטלי,” היא אמרה בקול זר, “היא עשתה את השיר על נטלי, מרגי” אחר כך הפסיקה לרגע לפני שאמרה: ” היא הלכה לאיבוד, נטלי, הלכה הילדה לאיבוד, ככה היא כתבה בשיר”…
ואז, מאוחר יותר, כשמגיעה הרופאה מ”כלות מתחרטות” ומנסה לברר פרטים על מרגי ועל המשפחה –
“הרופאה העבירה דף בקלסר. “אחים או אחיות?”
שתקו
היא נשאה את מבטה. “אחים או אחיות , יש למרגי?” חזרה. מטעימה כל מילה…
נדיה התכווצה בפינת הספה, עטפה את כתפיה בשמיכת הטלביזיה שהיתה מוטלת שם. “מרגי הגדולה, יש נטלי, הקטנה. בשלוש שנים יותר קטנה ממרגי. היא איננה.” אמרה
“היא נפטרה?” שאלה הרופאה בזהירות.
נדיה הנידה בראשה לשלילה. “לא, לא, היא חיה, הילדה. נטלי חיה. היא איננה,” אמרה לתוך השמיכה, כיסתה את פניה כמו ברעלה, עד קו העינים.
הרופאה נעצה במתי מבט שואל.
“לפני עשר שנים נטלי יצאה מבית הספר ומאז נעלמה ולא מצאו אותה,” אמר קצרות… “
(אגב, מקרה כזה קרה באמת לפני כעשר שנים ברמת גן. ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלה של הילדה).
האין הילדה האבודה משל לתום של החברה הישראלית שהושחת ואבד לבלי שוב?
יום יום חיכתה מרגי לנטלי ליד בית הספר ובידה ממתק, ולשוא. היא שמרה את הממתקים, וכשהרקיבו זרקה אותם וקנתה חדשים. גם עשר שנים לאחר שנעלמה, המגירה בחדר האם מלאה בממתקים לילדה, לכשתשוב. אם תשוב. (אבל אם תשוב בדרך נס, הרי ששוב לא תהייה הילדה בת האחת עשרה שנעלמה.)
בחתונה יהודית שובר החתן כוס לזכר חורבן הבית, לומר שלא שוכחים את אסון החורבן גם בשעת שמחה.
מרגי ומתי עושים בהפוך על הפוך אקט פרטי דומה, כשהם מחליטים לצלם את תמונות החתונה בגן לווינסקי, עם מבקשי המקלט. “אם כבר אנחנו מתחתנים, מתי, אנחנו צריכים לחלוק את השמחה שלנו עם ההכי מסכנים, הכי מסכנים, אתה מבין? אחרת זאת לא תהיה ממש שמחה”.
אבל אולי מה שאבד בדרך, נטלי כמשל, הוא גדול כל כך, כבד כל כך, מצער כל כך, שבכלל אי אפשר להתחתן/לשמוח?
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 26, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] ראיון נדיר של הניו יורק טיימס עם פיליפ רות' […]