אורה כותבת על “העשב” מאת קלוד סימון (עם עובד, מצרפתית: לילך נתנאל ועילי ראונר)
בשבועות האחרונים, כשקראתי את הספר “העשב”, חשבתי לא פעם על רונית מטלון, ועל הסוגריים המרובים שהיא פותחת וסוגרת בספר “והכלה סגרה את הדלת.” ולא ידעתי שהיא חולה כל כך. הלילה היא נפטרה. על הסוגריים האלו כתבתי לפני כשנה, כאן, בטור הזה, ותעלומת הסוגריים המרובים, שבתחילת הספר נראו לי מעין מניירה מיותרת, נפתרת בסוף הספר במילותיו של הגיבור- החתן המסורב.
וזהו הדמיון היחיד בין שני הספרים השונים כל כך. גם כאן נפתחים סוגריים ונדמה שהם לא נסגרים לעולם, או שבתוך הסוגריים נפתחים עוד ועוד סוגריים. לפעמים נדמה שסוגריים נסגרים מבלי שנפתחו קודם. ואולי יש טעות בהגהה. הסוגריים האלו וכל שבהם הם זרם, סליחה, שצף התודעה, כלומר התודעות, של המחבר ושל גיבוריו וקשה עד לא אפשרי לדעת היכן מסתיים זרם התודעה של זה ומתחיל השני, עד כדי כך הם שזורים זה בזה.
הנה דוגמה ארס-פואטית (או “ירידה” של הסופר על עצמו):
“…בזמן שלואיזה התיישבה ופרשה את המפית הגיע לאוזניה (לא בקשר למה שאמרה זה עתה אלא כהמשך למה שנאמר טרם בואה, כאילו כניסתה לחדר הייתה רק בחזקת סוגריים שנפתחו ונסגרו זה עתה בקולה של סאבין השב לדבר)…”
לפיכך, לא מפליאה הידיעה הקטנה שהתפרסמה לפני כשבועיים במוסף “גלריה” ב”הארץ” שכותרתה היא “ספר מאת זוכה נובל נדחה בידי 19 הוצאות בצרפת“. הידיעה מתייחסת אמנם לספר אחר של סימון, אבל נימוקיו של אחד העורכים מתאימים גם כאן: “המשפטים ארוכים עד אין קץ ובשלב מסוים הם גורמים לקורא לאבד עניין”. אז זהו. שלא. כאמור, המשפטים אכן ארוכים עד אין קץ, ונפתלים, ועד שהגעת לקצה משפט כזה אינך זוכר את תחילתו. צריך להיות קשוב מאד לדברים, אבל זה ההפך מלא-מעניין. זה מרתק!
עלילת הספר מתוארת בקיצור על כריכתו האחורית:
” לואיז חיה בבית אחד עם אנשים שאינה רוצה בחברתם – לא עם בעלה, חקלאי כושל שכל האגסים במטע שלו נרקבו, לא עם הוריו שמסוכסכים בגלל ניאופיו של האב, לא עם דודתו שגוססת מעבר לקיר. יש ללואיז מאהב, ועדיין אין לדעת אם תברח איתו ותתחיל חיים חדשים.”
אבל מה שנראה כמו עלילה של “רומן ריאליסטי”, בז’רגון המקצועי, או “רומן רוסי” בנוסח “אנה קרנינה” הוא משהו אחר לחלוטין. נכון, יש פה אחוזה כפרית, בצרפת, ויש פה קורות שלושה דורות, המתפרשים מסוף המאה ה-19 ועד כמעט אמצע המאה ה-20 ויש מלחמה, ויש אהבות ונאפופים, אבל כל זה הוא רקע, תפאורה, למשחקו של גיבור אחר לגמרי, שבדרך כלל הוא הרקע לאירועים.
משום שהגיבור בהא הידיעה של הספר הזה הוא הזמן. על כל מופעיו ומשמעויותיו: הזמן שהוא חולף, לינארי, אבל גם מחזורי. הדברים החוזרים על עצמם בזמן, באותו אופן בדיוק, שנים על שנים ועל כוחו המכלה של הזמן.
הזמן מסומל למשל באוסף של פנקסי חשבונות שנותנת הדודה הגוססת ללואיז.
“…ומדף לדף נוכחת לואיז בחזרה המבעיתה, ברצף המבעית של הימים… סולם יעקב מתמשך, מיתמר, מתארך, פנקס אחר פנקס, בלי התחלה ובלי סוף עד שנדמה כי הם (הפנקסים) אינם משתנים כלל עם הזמן, כלומר ציון השנים (1924 או 1912 או 1937) אינו מורה אלא על התמורות במחירים (הפסיק זז בכל פעם מעט ימינה, משאיר משמאלו תחילה ספרה אחת ואחר כך שתיים),הזמן החולף לאיטו, תנועת המטוטלת האיטית של העולם הסובב על צירו ניכרים בחלל רק בחזרתם המחזורית של מיני הפירות המשתנים מעונה לעונה וברכישות הקבועות של סוכר להכנת ריבות…”
הזמן מסומל בצורת האות ז’ שיוצרת השמש החודרת בין חרכי התריס, והמזדחלת מידי יום ביומו ממזרח למערב, כמו שעון שמש, או בקול הנחרות הקצוב של הזקנה הגוססת, כמו תקתוק של שעון.
או, למשל:
“…עד אשר (כמו מעיין מפכה החוצב לו דרך בחשאי ולבסוף פורץ מן הסלע) שב ונשמע קול התיפוף הזעיר של הגשם, מרשרש ונפרש במרחב (עתה כבר כמעט לא היה גשום: זרזוף, טיפות בלתי נראות שכמו מרחפות בחשיכה…) ולרגע לא שמעה לואיז דבר פרט לאותו רחש שחור ולח הממלא את הכל, וזרימת הזמן השחור הנמדדת רק לפי טיפות הגשם הזולגות לאיטן, מחליקות…”
קשה, אבל שווה.
מיכאל כותב על “גברת פלפלת – אישה בגודל כפית” מאת אלף פרויסן (טל מאי וידיעות ספרים, מנורווגית: דנה כספי)
אני לא זוכר אם כתבתי את זה כאן בעבר, נדמה לי שכן, אבל אני מאוד אוהב את נורווגיה. אמנם הייתי בה רק פעמיים, אבל המדינה הקרה הזו נפלאה בעיניי. וגם הספרות הנורווגית – והסקנדינבית בכלל – היא מוצלחת מאוד, לדעתי. אולי בגלל הלילות הארוכים והקור המקפיא, שמכריח אנשים להסתתר בבתים ולהתקרב זה לזה, הופך את הנורווגים לעם שיודע להתבונן ולקרוא את בני האדם?
מכל מקום לנורווגיה עוד אחזור בעתיד, אני בטוח, ואני שמח על כל תוספת נורווגית למדפי הספרים (בחנות החדשה שלנו – מזל טוב!), כולל מדפי הילדים.
אי אפשר לכתוב על “גברת פלפלת” בלי להזכיר את סדרת האנימציה משנות השמונים, שהייתה, בעצם, ההיכרות הראשונה של ילדי ישראל עם “האישה בגודל כפית”. שיר הסיום של התכנית מצורף כאן למטה, למי שרוצה להיזכר.
הסדרה הייתה נהדרת (כמו רוב הסדרות שהיו בילדותי, מן הטעם הפשוט שהן היו בילדותי – ככה זה אצל כולם, לא?), וגם הספר, למרות שהוא שונה מאוד ממנה, הוא נהדר. יש בו פשטות ותמימות מצד אחד, אבל חתרנות, אפילו אנרכיזם, מצד שני.
אולי גם זה מאפיין צפוני? מתחת לקור מבעבעת אנרגיה שרוצה להתפרץ?
גם בילבי של אסטריד לינדגרן (השוודית) היא, כמובן, גיבורה פרועה ומרדנית, אבל בעוד שבילבי עושה הכל בגדול, אצל גברת פלפלת החתרנות היא “בקטנה” (no pun intended).
כך, למשל, לאורך הספר פזורות עקיצות של גברת פלפלת וגם של המספר על האנשים המהוגנים וה”מרובעים” שסביבה:
“אבל אותי זה מאוד מביך” אמר מר פלפל. “כל אנשי הכפר יצחקו לי כשיראו שאשתי קטנה כמו כפית”.
“אז תצפצף עליהם”, אמרה גברת פלפלת…
“החנווני שמע רעשים עולים מהמגירה ומיהר לסגור אותה, כי פעמים נכנסים עכברים למגירות, ואת זה אסור שאיש יידע. ואז המשיך לשרת את הלקוחות כאילו כלום לא קרה”.
ביקורות שהתפרסמו על הספר הכריזו עליו כעל ספר מעצים לילדות, ספר פמיניסטי מאוד. אני לא בטוח שאני מסכים עם הפרשנות הזו. נכון שגברת פלפלת מתמודדת עם השינוי שחל בה (והלא עצם השינוי, אישה שהופכת קטנה כל כך, לא ממש מעצים, אם כי ייתכן שזו הייתה בדיוק ביקורתו של פרויסן), אבל במרבית הסיפורים היא לא יוזמת – דברים קורים לה, לא היא מחוללת אותם. וגם במקרים שבהם היא מפעילה – את בעלי החיים, את כלי המטבח – עדיין פעולותיה סובבות סביב הכביסה, הניקיון והבישול. מצד שני, יש להניח שזה היה עולמן של מרבית הנשים בנורווגיה הכפרית בתקופה שבה נכתב הספר (1957). ומה גם שהעורבות שמעוניינות להיות מלכת העורבים נשפטות לפי יופיין, אבל על כל הדברים האלה אפשר ורצוי לדבר עם הילדים שקוראים את הספר (או מקשיבים לו – זה ספר מושלם לקריאה יחד!), ובכל מקרה הספר מצחיק ממש וכובש.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 26, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של קלוד… […]
[…] שבועיים, בטור שעסק בספר אחר לגמרי, הזכרתי את "והכלה סגרה את […]