כמה ספרים שקראתי ואהבתי ב-2017

מאת | 2017-12-27T21:20:05+00:00 27 בדצמבר 2017|קטגוריות: פרוזה, פרוזה תרגום|0 תגובות

במבט לאחור על שנת הקריאה שלי, נראה שהיא לא הייתה מוצלחת במיוחד, כי לא קראתי במהלכה אף ספר שנכנס לרשימת הספרים האהובים עלי בכל הזמנים (בשנה שעברה היו כמה וכמה ספרים כאלה). 

אבל בכל זאת קראתי כמה ספרים מעניינים, ואני אוסף אותם כאן למען מי שלא הספיק לקרוא את מה שכתבתי עליהם במשך השנה, או אולי רוצה לקרוא שוב. 

שתהיה שנה טובה ומלאה בספרים, 

ירין (קורא בספרים)


תרגילים בסגנון, רמון קנו. מצרפתית: רותם עטר. הוצאת מקום לשירה. 127 עמ’.

אני חושב אפוא שכל אדם כותב חייב לעיין בספר הזה. אולי גם כל שחקן, או כל אדם שעוסק באמנויות (בטח אם מדובר במנחי ותלמידי סדנאות כתיבה). אי אפשר להעביר במילים את מה שהקריאה בספר הזה גורמת למוח הכותב. קנו מותח את השפה, מפרק אותה, מרכיב מחדש, מסובב, מרטיב, מייבש, מאדה, מקפיץ וכל מה שאפשר להעלות על הדעת (ויותר).

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

ענבי זעם, ג’ון סטיינבק. מאנגלית: תמר עמית. הוצאת זמורה ביתן. 459 עמ’.

ענבי זעם, על כל פנים, הוא ספר מעניין, חזק, ראוי ולא תמיד קל לקריאה. האם הוא עומד במבחן הזמן? הנושאים שהוא עוסק בהם בהחלט רלוונטיים גם למאה ה-21; כרומן עלילתי, לעומת זאת, הוא מעט איטי ויש בו חלקים מיושנים (אני קראתי את הספר בתרגום של תמר עמית – ישנו תרגום חדש יותר וייתכן שהוא מצליח לעדכן מעט את הטקסט).

ובכל זאת, לטעמי כדאי מאוד להתאמץ ולקרוא אותו כי הוא רומן חשוב, מעורר מחשבה וכזה שמותיר חותם אצל הקורא. מעבר לכך – יש בו גם את אחת מסצינות הסיום המיוחדות ביותר שקראתי וזו סיבה נוספת לצלוח אותו עד סופו.

אם לא תהיו מרוצים, תמיד תוכלו לחזור ולירות בי.

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

הקונפורמיסט, אלברט מורביה. מאיטלקית: עתליה זילבר. הוצאת פן וידיעות ספרים. 359 עמ’.

“הקונפורמיסט” הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה. הוא מעלה שאלות הן לגבי הפסיכולוגיה של הפרט והן לגבי הפסיכולוגיה של החברה, ובשני המקרים הוא מציג מקרים מורכבים שלא נופלים בקלות לתוך קטגוריות מקובלות. כך שגם אם לא מדובר בספרות מהנה במובן המקורי של המילה, בהחלט כדאי לקרוא את הספר הזה ואולי אפילו לערוך חשבון נפש עם עצמנו ועם החברה שאנחנו חיים בה.

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

אוגוסט, כריסטה וולף. מגרמנית: אברם קנטור. הוצאת ספרית פועלים. 42 עמ’.

קשה להגיד ש”אוגוסט” הוא ספר חשוב, משפיע או מטלטל (המילה השנואה על עורך מדור הספרות של מקור ראשון שמוליק פאוסט). אבל הזמן הקצר שמקדישים לקריאתו הוא זמן של חסד, כמו שכיבה על הספה ובהייה בתקרה תוך כדי מחשבות והרהורים על העבר והעתיד.

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

היהודי היפה, עלי אלמקרי. מערבית: יהודה שנהב-שהרבני. הוצאת פרדס. 172 עמ’.

כשסיימתי את הספר, ולפני שהתחלתי לקרוא את אחרית הדבר, כתבתי לי הערה בשולי הדף: ” זה יפה. בסופו של דבר נהניתי לקרוא את זה”. ואכן זו בעצם השורה התחתונה של הרשימה הזו. יש לי אמנם השגות לגבי הספר הזה – הוא בעיקר סובל מעודף סמליות שבחלקים מסוימים מוגשת לקוראים עם כפית – אבל נהניתי לקרוא אותו כי הוא היה קולח, מעניין, יפה ומחכים.

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

הטוחן המיילל, ארטו פאסילינה. תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי. הוצאת עם עובד. 265 עמ’.

ובכל זאת אני נהניתי ממנו מאוד. קשה לי להמליץ על הספר לאחרים, גם מפני שיש בו הרבה פגמים וגם מפני שייתכן כי דרושה חיבה מיוחדת לנופים המושלגים ול”שקט ספרותי” על מנת ליהנות ממנו. אבל, מבחינתי, הרגעים המדודים הללו שביליתי במיטה עם “הטוחן המיילל” בשבועות האחרונים, היו רגעי חסד בסופם של ימים עמוסים – ואי אפשר לבקש מספר לעשות יותר מזה.

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

ארוחה בחורף, הובר מנגרלי. מצרפתית: עמנואל פינטו, הוצאת עם עובד. 127 עמ’.

“ארוחה בחורף”, אם כן, הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה. הוא לא גדול, הוא לא חשוב והוא לא גאוני – הוא פשוט ספר שלוכד משהו מהוויה האנושית ומראה את המורכבות שלה בצורה אינטליגנטית ועם זאת בהירה וקריאה.

כדאי לקרוא (גם אם לא חובה).

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

חתולה אורחת, טקשי היראידה. מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר. 149 עמ’.

אם ספרות יפנית שקטה, לירית, קטנה ויפה מעניינת אתכם, כדאי מאוד לקרוא את “חתולה אורחת”. בעיני לפחות, מדובר בספר יפהפה ומרגש.

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

יוצאים לגנוב סוסים, פר פטרסון. מנורבגית: דנה כספי. הוצאת כתר. 229 עמ’.

יצאתי עם תחושות מעורבות מהקריאה – הנאה מהיופי והעומק הפסיכולוגי המסוים של הדמות הראשית ועברה, לצד אכזבה מאי העמידה בציפיות שלי. כלומר, מדובר בספר מהנה ברובו, אבל לא יצירת מופת או חוויה ספרותית מטלטלת.

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

פרנסואה העזובי, ז’ורז’ סאנד. מצרפתית יהושע קנז. הוצאת עם עובד (1993) והוצאת מרכז הספר והספריות (2016).

אמנם לא יכול לומר ש”פרנסואה העזובי” הפך לספר אהוב עלי במיוחד בעקבות קריאת ההקדמה והערת המחברת, אבל הוא בהחלט הפך מספר סתמי ומעט תפל, לספר מעניין ומעורר מחשבה. ועל כך תודה גדולה לרעות בן יעקב שהצילה את הקריאה שלי בספר (וכל המקיים קריאת ספר אחד, כאילו קיים עולם מלא).

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

“השמידו את כל הפראים!”, סוון לינדקוויסט. משוודית: דנה כספי. הוצאת עם עובד. 196 עמ’.

“השמידו את כל הפראים!”, אם כן, הוא ספר שמכיל קטעים מעניינים לצד פיזור מעייף. אבל גם אם הוא לא מעניין ומהנה כפי שיכול היה להיות לטעמי, הוא עדיין מהווה קריאה חשובה ומעוררת מחשבה באשר להתייחסות שלנו אל האחר ואל תיאוריות ואמונות שמבקשות למרק את המצפון שלנו.

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

ג’יין אייר מאת שרלוט ברונטה. מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות ספרים. 494 עמ’.

סופו של דבר, הקריאה בג’יין אייר ממרחק של 170 שנה היא מעניינת לפרקים ומשעממת ומאכזבת לפרקים אחרים. ככל הנראה הספרות הנשית הבריטית של המאה ה-19 לא נועדה עבורי, אבל אם חייבים לבחור, אני מעדיף את האחיות ברונטה על ג’יין אוסטן (ואני מניח שאזכה לקיתונות של בוז ואיום בסקילה מחלק מחברי בפייסבוק שחובבים מאוד את אוסטן). לא ניתן אלא להשוות אותי למיס סקצ’רד שעליה אומרת ג’יין: “כזה הוא טבעו הפגום של האדם! גם פניו של הכוכב הבהיר ביותר מרובבים בכתמים, ועיניהם של אנשים כמו מיס סקצ’רד רואות את הפגמים הזעירים האלה ועיוורות למלוא זוהרו של גרם השמים”.

אני בטוח שג’יין אוסטן, אמילי ברונטה ושרלוט ברונטה ימשיכו לזהור אל מול פניהם של מיליוני קוראים גם אחרי הקריאה בוחנת-הכתמים שלי.

________________

לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן.

אין תגובות

  1. […] 6) כמה ספרים שקראתי ואהבתי ב-2017 (עברית) […]

  2. […] ירין כץ, הקורא בספרים, ממליץ על ספרים שקרא ואהב ב-2017. בבלוג ביקורות הספרים "החיים עצמם" סוגרים את השנה […]

השאירו תגובה