1) מהם הספרים האהובים עליך?

וואו! יש הרבה. אולי אענה לפי ארצות ודוגמה או דוגמאות לסופרים וספרים מכל ארץ? התחלתי לקרוא כאדם בוגר בספרות עברית ורוסית של המאה ה-19 (כלומר, רוסית של המאה ה-19; עברית של סוף ה-19 ושל המאה ה-20) והתקדמתי כמו צבא רוסי אופייני מערבה. אני אוהב מאד את טולסטוי ודוסטוייבסקי ובמידה שווה, ובספרות העברית אולי אזכיר את גרשון שופמן, שאני אוהבו מאד; אט אט, כאמור, עברתי מערבה לספרות צרפתית (פרוסט הוא השיא, ובכלל הוא הסופר הטוב ביותר במאה העשרים לטעמי) וקצת לספרות גרמנית (תומס מאן, למשל), מתוך בוז (מטומטם בדיעבד) לספרות האמריקאית ואפילו לספרות האנגלית (כלומר לסיפורת). אחרי גיל 30 מאד התלהבתי מהספרות האמריקאית של המאה העשרים (ואני חושב שבמחצית השנייה של המאה העשרים הספרות האמריקאית היא החשובה ביותר בעולם; ויחשבו מה שיחשבו השוודים בוועדת הנובל). אני אוהב מאד את פיליפ רות וסול בלו.

היום אין לי העדפה לאומית ברורה (מלבד לספרות העברית, מטעמים פטריוטיים ואחרים). אבל היום אני חוזר וקורא ספרים שקראתי לפני כעשרים שנה, ספרים מכוננים מבחינתי, כמו שאומרים, וזו חוויה מאלפת בשבילי (כי אתה פוגש גם את עצמך-הצעיר בקריאה הזו). לרוב אני לא מתאכזב במפגש המאוחר הזה. 

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

אני מקווה שזה לא נשמע נורא מדי אבל אני לא כל כך אוהב ספרי ילדים. “איה פלוטו”, למשל, הוא ספר חביב, אבל די מהר, מהר מדי, הבנתי מה לאה גולדברג רצתה: הכי טוב להיות בבית, לא? אני צודק, נכון? זה לא מאתגר.

ב”Money” המצחיק של מרטין איימיס קורא הגיבור הבור את “חוות החיות” (הוא שמע שזה ספר טוב) ומתרעם: זה הרי ספר ילדים! חברתו המשכילה מאלפת אותו בינה שזו “אלגוריה”.

אבל רוב ספרי ילדים הם אלגוריות ואלגוריות שקופות (גם “חוות החיות” הוא כזה, אגב, ולכן הוא ספר חלש).

3)  מהו הספר האחרון שקראת? 

כתבתי ביקורת על תרגום ראשון לעברית (בהוצאת “קדימה”) של כמה נובלות של סופר רוסי קלאסי, ניקולאי קרמזין. ספר מעניין, שערכו ההיסטורי מוסיף להנאת הקריאה “סתם” בו (וצריך את התוספת הזו).

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה‘?

היו לי כמה ניסיונות עם חוליו קורטזאר שלא צלחו. תכלס גם עם פוקנר. אני לא מערער על חשיבותו של פוקנר אבל בינתיים, מהתחלות הרומנים שקראתי (וזנחתי), לא התחברתי, כמו שאומרים.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

היו לספר הזה סוכני-תרבות משמעותיים, ובכל זאת, בעקבות קריאה שנייה: הטרילוגיה של אהרן ראובני “עד ירושלים” היא יצירת מופת שראוי לכל אוהב של הספרות העברית (או ספרות טובה בכלל) להכיר.

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

אני חושב שברנר ויעקב שבתאי.

7) ספר שנתן לך השראה?

לרומן הנוכחי נדמה לי ש”המסות” של מונטיין ו “חיי כגבר” של פיליפ רות.  

8) ספר עיון מומלץ?

“Life against Death” של Norman O. Brown מ-1959 הוא יצירת מופת ולמעשה המניפסט האינטלקטואלי של “המהפכה המינית” של הסיקטיז. זה ספר גאוני וקצת מופרע. ואילו “Culture of Narcissism” של Christopher Lasch שפורסם עשרים שנה אחריו, ב-1979, הוא ספר שבמידה רבה הוא התשובה השמרנית המעמיקה לבראון (שלאש העריך מאד) ומעניין מאד גם הוא.  

***

אריק גלסנר, יליד 1973, הוא בעל תואר דוקטור לספרות, מבקר ספרות בעיתון “ידיעות אחרונות” ומרצה. בימים אלה רואה אור הרומן השני שלו, “מדוע איני כותב” (הוצאת ידיעות ספרים).

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

הילדות בחיק משפחה דתית, האב שהתאבד בגיל 13, החזרה בשאלה, היחסים המורכבים עם עולם הספרות, המשבר שהגיע אחרי ספר הביכורים והאבהות המאוחרת- על כל המיתרים הללו פורט אריק גלסנר, מבקר וחוקר הספרות הנודע, בספרו החדש “מדוע איני כותב” –  יומן וידויי אינטימי, דרמתי ומרגש.

בגיל שלושים אריק עומד לפרסם רומן ביכורים. מאורע משמח, לכאורה, אלא שעד מהרה מתבהר שדווקא התקופה הזאת, שבה הוא תולה תקוות כה גדולות, הופכת לקשה ביותר בחייו הבוגרים. בכתיבה וידויית כנה הוא מבקש לחזור אל אותה תקופה. דבר-מה מרכזי נחשף בה, הוא חש.

אריק נע ואף נהדף מתל אביב לכפר הדתי שבו גדל ובחזרה, מהבגרות אל הילדות ומאהבת-ילדות כאובה אל ניצני אהבה חדשה. ההתבוננות בתקופה הסוערת ההיא תאפשר לו, אולי, לענות על השאלה שבכותרת הספר.    

מדוע איני כותב הוא רומן-בצורת-ממואר על שאפתנות ספרותית ושאפתנות גברית ועל שברן; על יחסיו של הגיבור עם אביו ועם אבותיו הספרותיים; על יחסיו עם הספרות ועם נשים, יחסים מקבילים וצרים זה לזה; על אהבת ספרות ותאוות פרסום, על גבריות ובגרות, על מיניות ואהבה – ועל הסתירות והניסיונות לאזן ביניהן.

שישים אלף מילים מוקדשות כאן לשאלה “מדוע איני כותב?” – מילים שהן בבחינת אוּרוֹבּוֹרוֹס מילולי. נחש האוכל את זנבו.