אולי בגלל שלא נולדתי בארץ אבל בשנים האחרונות מצאתי את עצמי עוקבת בעיקר אחר עבודותיהם של סופרים ישראליים, ותיקים וצעירים. בין הספרים שקראתי אהבתי במיוחד: “לדעת אישה” (עמוס עוז), “יונה ונער” (מאיר שלו) “אישה בורחת מבשורה” (דויד גרוסמן). גם “תרה” (צרויה שלו) ו”ארבעה בתים וגעגוע” (אשכול נבו), אף כי סגנונם והרוח הנושבת מהם שונה, העניקו לי הנאה רבה.
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
בשטח זה אני עדיין דבקה בקלאסיקה האל-מותית שנהגתי לקרוא לילדיי וכעת אני קוראת לנכדיי: “דירה להשכיר”, “חמישה בלונים”, “איה פלוטו”, “אריה בספריה” ואחדים אחרים. אני יודעת שיצאו לאור גם ספרי ילדים חדשים ואני פוגשת אותם פה ושם אצל ילדיי אך קשה לי להביע דעה עליהם.
3) מה הספר האחרון שקראת?
לפעמים אני קוראת כמה ספרים בבת אחד, על פי מצב הרוח שלי. בכל מקרה, אציין כאן את “סוס אחד נכנס לבר” (דויד גרוסמן), שקראתי לאחרונה ומפאת עומק הרגשות שהוא עורר בי פשוט נטשתי את הספרים האחרים שהיו על שולחני באותו זמן.
4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?
בדרך כלל לא קשה לי להתחבר לסיפורי ילדותה של יהודית קציר, בעיקר בתקופה שבה היא נהגה לפזר אותם בסיפורים קצרים. לכן ספרה “צילה” עורר בי צפיות וצללתי בו ברצון. ועם זאת, מצאתי אותו מסורבל מדי ועמוס בפרטים שלא תמיד שירתו את הנרטיב. הספר “מלכת היופי של ירושלים” אף הוא אכזב אותי עוד יותר, בעיקר בגין השטחיות שבה משורטטות הדמויות.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
צר לי, לא מסוגלת להעלות בזיכרוני ספר כזה.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
כאמור, הסופרים האהובים עלי הם סופרים ישראליים. מלבדם, אני הולכת שבי אחר כתיבתם של מגוון סופרים אחרים, כמו גבריאל גרסיה מרקס ומריו וארגס יוסה (שאני קוראת בספרדית), ג’וסה סאראמגו וגם, לשם הגיוון, הרמן ווק – הכול על פי מצב הרוח.
7) ספר שנתן לך השראה?
הספר שהשראתו במידה מסוימת שינתה את חיי (ואני לא מדברת על השראה לכתיבה אלא לחיים) הוא ספרה של הסופרת האמריקאית מרילין פרנץ’: The Women’s Room. הוא נכתב בשנות השבעים של המאה העשרים ועד כמה שידוע לי הוא אחד הרומנים הראשונים שנכתבו ברוח הפמיניזם. הדמות הראשית היא אישה קונפורמיסטית המתמרדת נגד חוסר הערכה שהחברה מעניקה לנשים ובגיל מתקדם למדי, אחרי נישואין כושלים ולידת שני ילדים, היא מחליפה את חיי הנוחות של הפרברים לחיים סטודנטיאליים חסרי ביטחון כלכלי אך גדושים בחוויות רגשיות ואינטלקטואליות.
8) ספר עיון מומלץ?
ספרי העיון שאני קוראת נוגעים בעיקר למחקר תיאטרוני, כי זהו המקצוע שלי. קשה לי לבודד ספר אחד מכל אלו שליוו את עבודתי במשך שנים רבות. לכן, אזכיר את ספר העיון האחרון שקראתי, שהרשים אותי מאד. הוא נכתב על ידי במאי תיאטרון ספרדי, לואיס פסקואל, וכותרתו (המתורגמת) “יד ביד עם פדריקו”. בלשון פיוטית פשוטה לכאורה, דן פסקואל בהעלאת מחזותיו של פדריקו גרסיה לורקה. אהבתי לקרוא גם את “קיצור תולדות הזמן” (יובל נח הררי), שלא קשור לעבודתי, אך הפעים אותי בתובנות העמוקות המוטבעות בו.
***
ד”ר בלהה בלום היא חוקרת תיאטרון וסופרת. בקרוב יראה אור ספרה “לורקה: סיפור של אהבה”. באחרונה השתתפה באירועי החשיפה הבינלאומית לתיאטרון של המכון למחזאות ישראלית על שם חנוך לוין והנחתה בין היתר את פרזנטציית “מספרות למחזאות” שעסקה במעבר יצירות ספרותית לבימת התיאטרון, בהשתתפות היוצרים צבי סהר – “פתאום דפיקה בדלת” (על פי ספר בשם זה מאת אתגר קרת), שרון סילבר מרת – “בלתי קריא” (על פי הספר “שני נהרות והים הגדול” מאת חיים אשר), כפיר אזולאי – “הוא הלך בשדות” (על פי ספר בשם זה מאת משה שמיר) ושיר גולדברג ושחר פנקס – “בימינו לא יוצאים לדו קרב” (על פי הספר “תריסר רוסי” מאת ולדימיר נבוקוב).
לחשיפה הגיעו מנהלי פסטיבלים ותיאטרונים, דרמטורגים, במאים ועיתונאים מרחבי העולם על מנת לקדם את התיאטרון הישראלי בחו”ל ולעודד הזמנת הצגות לפסטיבלים בארצות שונות, ויצירת שיתופי פעולה בינלאומיים.
המכון למחזאות ישראלית ע”ש חנוך לוין (ע”ר) הוקם בשנת 2000, לאחר מותו של חנוך לוין, על ידי נעם סמל, מנכ”ל התיאטרון הקאמרי לשעבר, במטרה לקדם את המחזאות הישראלית בעולם. המכון מתמקד בתרגום מחזאות מקורית, וכן יוזם הפקות של דרמה ישראלית בחו”ל. בנוסף לחשיפה הבינלאומית לתיאטרון מפיק המכון גם את אירוע ישרא-דרמה, שמטרתו לחשוף את הדרמה המקורית בפני מנהלים אמנותיים, במאים, מחזאים, שחקנים, דרמטורגים ומתרגמים מרחבי העולם. המכון יזם והקים את אתר מחזאי ישראל – אתר אינטרנט דו לשוני מקיף, בעברית ובאנגלית, עבור כל המחזאים בישראל:http://dramaisrael.org.
[…] עם ד"ר בלהה בלום ועם תומר קאופמן […]