1) לאחרונה ראה אור הספר “חיבוק–גדול” מאת רומן גארי בתרגומך, הספר הראשון שכתב תחת שם–העט אמיל אז‘אר. נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?

השאלה הזאת מעלה חיוך מעט מריר על פני, מאחר שהספר הזה הוא שדה מוקשים ואתגרים (ולכן  מומלץ לכל אוהבי הפלפול ומשחקי המילים). יש בו אתגר לא רק למתרגמת אלא גם לגיבור הספר עצמו, מסיה קוזן, סטטיסטיקאי שחי בגפו בדירת שני חדשים בלב פריז, וחושב שהוא מובן לסביבתו כפי שהוא מובן לעצמו. אבל המחשבה והלך הרוח של קוזן כל כך סיבוביים, ספירליים ומתנגשים בעצמם כך שהרבה טיוטות עברו עד שהצלחתי להעביר לעברית את ההיגיון שבחוסר ההגיון שלו. הייתי צריכה להיות ברורה וסתומה בו זמנית. במקור הצרפתי צריך לא אחת לקרוא פסקאות מסוימות פעמיים, וכך גם בעברית. אבל אם גם אחרי קריאה שנייה או שלישית בעברית הרעיון לא מובן – יש לי בעיה. משום שהתפיסה שלי כמתרגמת, כשאני חותמת על חוזה וירטואלי עם טקסט, היא להיות נאמנה לעברית. אני יודעת היטב שיש אסכולה הפוכה, שמבקשת להיות נאמנה ככל האפשר לשפת המקור. אצלי זה די ברור, העברית תמיד תנצח משום שהמטרה שלי היא ליצור ספר עברי. הקושי הגדול בחיבוק-גדול היה להפוך את מסיה קוזן המלופף והכרוך סביב עצמו וסביב נחש הפיתון שלו לגיבור ספרותי, שהוא אמנם צרפתי, אך דובר עברית שוטפת.

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

פסקאות לא מעטות הצחיקו אותי מאוד והרי אין דבר מענג יותר מלצחוק בקול רם מתוך קריאה. חלקים אחרים בו החניקו את הגרון והעלו לחלוחית בעיניים. מה שיפה בספר חיבוק-גדול הוא שיש קטעים שגורמים לך לצחוק ולבכות בו-זמנית. אהבתי מאוד את הפרק שמתחיל בהתקף חרדה קיומית נוראי שעובר על קוזן יום אחד כשהפיתון נעלם, וגולש באלגנטיות לסצנה קומית שבה מתגלה שהנחש, חובב המים, בחר לברוח דרך האסלה ולטייל בצנרת הבניין וצץ באסלה של השכנה מלמטה. מאדם שנסואה די ז’סטאר, היא אשה שאוהבת מוזיקה ורקמה עדינה, ובדיוק כשהתיישבה כדי להתפנות על האסלה חבט בה “חיבוק-גדול” באזורים הרגישים. גארי הדביק “לאזורים הרגישים” מילים מאוד מצחיקות והן זכו בעברית לכינויים “פישפשונת”, “מבושונת”, “חריצונת” ו”קוסקוסונת”.

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

אפשר לומר שהתרגום הוא זה שהגיע אלי, ובדרך שלא יכולתי לצפות מראש. כשגרתי בצרפת התמזל מזלי והתקבלתי למשרת הוראה שהיתה גם סוג של מלגה לכתיבת דוקטורט ב’אקול נורמל סופרייר’ בליון. בביקורי הראשון ב’אקול’, ראש החוג לשפות שמיות אמר לי, “אני צריך שתְּלַמדי עברית מקראית, אין בעיה, נכון?” נאלמתי דום. אמנם לימדתי לא מעט עברית בפריס במהלך התואר השני, גם באוניברסיטאות וגם באולפנים, אבל מעולם לא מקרא. ומה יהיה על המלגה שלי אם אכשל? בחיים לא אוכל להשלים דוקטורט בלעדיה. “כן, כמובן”, עניתי קצת בחוצפה ומיד החלפתי נושא. כשחזרתי הביתה פתחתי את התנ”ך בספר בראשית פרק א’ והתחלתי לקרוא. כל הקיץ קראתי וגם לאחריו. אספתי נתונים ומידע על שפת המקרא כמו בלשית חוקרת ובמקביל שלפתי בספרייה את כל התרגומים לתנ”ך לצרפתית שיכולתי למצוא, חוץ מאלה שנמצאים ברשת, וערכתי ביניהם השוואות. בין הקתולי לפרוטסטנטי, בין זה של הרבנות לתרגום יהודי מודרני יותר כמו זה של שורקי השם דגש על המשותף בין הברית הישנה לחדשה, או לפרויקט השנוי במחלוקת של מה שנקרא “תנ”ך הסופרים” שבו תירגם המשורר ז’אק רובו את ספר קהלת. ההתעמקות בשפה המקראית ובתרגומים השונים לה הסעירה אותי. ואני חושבת שאז החלה לנבוט בי אותה השקפת עולם, אותה תפיסה, של איך צריך להיראות תרגום ומה מעמדו מול היצירה עצמה, וכן מהן הסכנות. (במאמר מוסגר אודה שלסטודנטים שלי המלצתי להשתמש בתרגום הפרוטסטנטי. ללא ספק הוא התרגום הכי פחות מגויס שאני קראתי. יש בו פשטות של כלי עבודה).

כבר מראשית הקריאה, קפץ מול עיני תרגום המילה  “חושך” שבפסוק “וחושך על פני תהום”, בתרגומים רבים היא הופיעה כ- ténèbres מילה שהגיעה אלינו ישירות מה”וולגטה”, התרגום הראשון של התנ”ך ללטינית. במילה הצרפתית לא מדובר רק בחושך, מצב שבו אין תאורה, אלא במעמקים אפלים וכמעט אפשר לשמוע את “בני החושך” הנוצריים כל כך משכשכים בתוך תהום המילה. האם המילה העברית נושאת את כל המשקל הזה? שאלה טובה. אני חושבת שלא, אבל אפשר להתווכח. אין לי ספק שהתרגום הצרפתי הקתולי הושפע רבות  מהירונימוס מתרגם הוולגטה ובשיעורים שלי תפקידי היה להציג לסטודנטים שלי את הטקסטים האלה אחרת ממה שהם מכירים, כפי שעין עברית קוראת אותם. אותו קיץ עמוס בהשוואת תרגומים והתעמקות בשפת המקרא לא נגמר בעצם. מאז, כבר יותר מעשור, כך אני נוהגת כמעט בכל טקסט שמגיע לידי. אני מתרגמת אותו. בין אם זה לצרפתית, או לשפה אחרת שאני מכירה, ובין אם אני מתרגמת אותו לחיי. פרוסט הרי אמר שתפקידו של הקורא הוא לתרגם את היצירה אל חייו שלו. כנראה שאני לקחתי את דבריו ברצינות רבה מדי.

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?

ספר שהסיבה היחידה שתורגם לעברית, או לכל אחת מעשרות השפות שאליו תורגם, היא העובדה שהכותרת שלו מכילה את המילים “פקיר” ו”איקאה”. לא אכביר עליו מילים, אבל הוא במחשבותי דרך קבע כאשר אני מרצה לסטודנטים שלי על כתיבה פוסטמודרנית ולאן היא יכולה לקחת אותנו – מחשבת עגמומית לצהרי יום.

5) איזו יצירה היתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?

תירגמתי מעט מאוד ספרות יפה, את רוב שנותי העברתי בתרגום במסגרת האקדמיה כך שלדבר על קושי, או הנאה לצורך העניין, לא ממש רלוונטי. תרגום קשה – ללא ספק חיבוק-גדול. אשר להנאה, אותה אני מפיקה מספר שאני מתרגמת בימים אלה בשם “להתראות למעלה” של סופר בשם פייר למטרה. זה ספר שזכה להצלחה רבה בצרפת ובעולם ואני אוהבת את האירוניה הדקה שבה הוא כתוב. הסגנון הזה מסב לי עונג גדול בזמן הקריאה ואני מקווה שאצליח להעביר אותו לעברית כראוי לו.

6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?

שאול טשרניחובסקי. בתואר הראשון שלי באוניברסיטת תל אביב לקחתי כמה קורסים בלימודים קלאסיים וגם למדתי לטינית. זאת היתה התאהבות נעורים גדולה, אבל זה כבר סיפור אחר, את קיקרו הנערץ כנראה שלעולם לא אתרגם והאמת היא שקיימים תרגומים טובים לו. יוונית מעולם לא למדתי אבל כן רכשתי בכספי המועט את המהדורה החגיגית של תרגום טשרניחובסקי לאיליאדה ולאודיסיאה. לא אשכח את הרושם העז שהתרגום הזה עשה עלי. אני תמיד אומרת שהבעיה עם העיר פריז, שבה חייתי חמש-עשרה שנים, היא שהיא לא מפסיקה להיות יפה גם כשכועסים עליה. ובפראפרזה על זה, התרגום המופתי הזה לא מפסיק להלום בי בכל פעם שאני קוראת בו, שוב ושוב, גם כשאני מזהה את הארכאיות שבו. אני מרגישה אותו הולם ברכּותַי.

ובזמן הווה, אני מתפעלת מהתרגומים מגרמנית של טלי קונס, גדי גולדברג והראל קין. לפני כשנה כתבתי ביקורת ספרות על “היה זה הוא?” מאת שטפן צוויג במוסף “ספרים” של הארץ וציינתי שם שהתרגום מצוין. הראל קין, המתרגם, שאל אותי איך אני יודעת שכך אם אני לא קוראת היטב גרמנית, ועניתי לו שאני יודעת כי אני קוראת עברית. ויש מתרגמות ומתרגמים מהשורה הראשונה שהתמזל מזלי להחשיבם כחברים קרובים: דורי מנור, בני מר, סיון בסקין, טל ניצן. הם מתרגמים ומתרגמות מצרפתית, מיידיש, מרוסית, מספרדית ולקרוא את מלאכת התרגום שלהם, לפעמים גם בכתב ידם, זו השראה מתמדת ועל כך אני אסירת תודה.

לסיום, אין ספק שהיכנשהו למעלה, באיזושהי ספרה רוחנית, אני משתדלת שנוכחותן של שלוש מתרגמות גדולות תפקוד אותי כשאני מתרגמת בעצמי. כשהן חתומות על תרגום, זאת סיבה טובה לרכוש את הספר: אילנה המרמן, נילי מירסקי ואירית עקרבי. זכות גדולה נפלה בחלקי כשהאחרונה הסכימה לערוך את תרגומי ל”חיבוק-גדול”. אלה היו שעות עבודה יקרות מפז של למידה והשתאות.

7) מהם הספרים האהובים עליך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

לא מזמן עניתי על השאלה הזאת יחד עם חברותי למערכת “המוסך” במסגרת שאלון-אח של הבלוג הזה. ושם רק הזכרתי, ואולי כאן אנסה לפתח, את כך שכשהייתי ילדה היה לי פטיש לספר “בין שתי ערים” של דיקנס. אני לא יודעת להסביר מדוע, אבל נהגתי לקרוא בו פעם בחודש. לא היתה לי משיכה מיוחדת ללונדון או פריז, גם לא דיברתי אף אחת משתי השפות המדוברות בערים האלה. אבל תמיד משכו אותי רומנים היסטוריים והיה עולה הרצון האובססיבי-משהו להפריד בין מה ש”באמת” קרה ובין  בדיה (אולי שם נטעתי את הגרעין הראשון למחקר העתידי שלי שהתמקד ברומנים היסטוריים). ספר אחר שהשפיע אלי בצורה דומה בבגרותי הוא “השטן במוסקבה”. הוא כל כך היפנט אותי שמעולם לא הצלחתי לקרוא את התרגום החדש, “האמן ומרגריטה”, ואני חושבת שהסיבות הן פסיכולוגיות גרידא ולא ספרותיות. ואסיים באלפרידה ילינק וב”המאהבות” שלה שהוא ספר שהרחיב ללא רק את עולמי הספרותי אלא גם שינה את כל תפיסתי את עולם הנשים ואת עולמי הפרטי האשה. משלושתם הייתי ממליצה להתחיל לקרוא בו – אם מישהו או מישהי פיספסה. ובכך עניתי גם על החלק השני של השאלה.

***

 

דורית שילה היא ד״ר לספרות, מרצה בתכנית ללימודי צרפת באוניברסיטת תל-אביב, מתרגמת ומבקרת ספרות. בימים אלה רואה אור בהוצאת עם עובד הספר “חיבוק-גדול” מאת רומן גארי (אמיל אז’אר) בתרגומה.

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

אם אתה מרגיש שחסר לך משהו, בייחוד סביב הכתפיים ובשיפולי הגב, אם אתה יודע שאין בנמצא זוג זרועות נוסף שיצטרף לזרועותיך שלך, נחש פיתון באורך שני מטר ועשרים יכול לחולל פלאים. ופיתון המחמד הקרוי חיבוק-גדול מסוגל לחבק אותך שעות על שעות ולא להרפות.

ב-1974 ראה אור בצרפת הרומן חיבוק-גדול מאת סופר אלמוני בשם אמיל אז’אר וזכה להצלחה גדולה. הספר מגולל את סיפורו של מסיה קוזן, סטיסטיקאי פריזאי שחי בגפו בדירת שניים וחצי חדרים עם פיתון בשם חיבוק-גדול. עמוד אחר עמוד נחשף בפני הקורא מערך ההגנה המשוכלל שהקים קוזן בתוך נפשו וסביב חייו בלב הכרך השוקק, אלא שגם לו עצמו הולך ומתברר שאינו מוגן מפני הבדידות והצורך באהבה.

רק שנים לאחר פרסומו הראשון של ספר זה נתגלה שמאחורי שמו אפוף המסתורין של אמיל אז’אר עומד הסופר המפורסם רומן גארי, שהסתיר את זהותו כקריאת תיגר על מה שראה כתגובה האוטומטית של הביקורת לספריו.

גארי התאבד ב-1980, ומכתביו שנחשפו לאחר מותו עולה שייחס חשיבות מרובה לסוף המקורי שכתב לרומן וקיווה שביום מן הימים יראה אור כנספח לספר. כדי למלא את משאלתו כוללות כל המהדורות המחודשות לרומן גם את פרק הסיום המקורי שכותרתו “אקולוגי” וכך נעשה גם כאן.

רומן גארי (1914 – 1980) היה לא רק סופר אלא גם טייס, דיפלומט ובמאי קולנוע.

הוא נולד בווילנה בשם רומן קצב, וחלק מילדותו עבר עליו בוורשה לפני שעבר עם אמו לגור בניס שבצרפת. ב-1938 גויס לצבא הצרפתי ושירת בחיל האוויר. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גלה לבריטניה ולחם כטייס בשורות צבא צרפת החופשית. בשנים 1946 -1961 שירת כדיפלומט בשירות החוץ הצרפתי.

סיפוריו הראשונים התפרסמו ב-1935, וב-1937 נכתב רומן הביכורים שלו, יין המתים, שלא נתקבל לפרסום (ראה אור לראשונה רק ב-2014).ב-1945 יצא הרומן הראשון שלו חינוך אירופי וב-1956 זכה בפרס גונקור על ספרו שורשי השמיים (תרגום עברי מרדכי שניאורסון, כתרף 1988). מתוך אי שביעות רצון מיחס הביקורת  לספריו בחר ב-1974 לפרסם את חיבוק גדול בשם העט “אמיל אז’אר”; הרומן השני שפרסם בשם זה, כל החיים לפניו זיכה את אז’אר המיסתורי בפרס גונקור לשנת 1975. כך היה גארי לסופר היחיד שזכה בפרס יוקרתי זה פעמיים (על פרשה זו ראה אחרית הדבר של המתרגמת בספר זה).

ב-1968 וב-1972 ביים שני סרטי קולנוע לפי תסריטים שלו.

גארי היה נשוי לסופרת והעתונאית לזלי ברנץ’ (1944 – 1961) ולשחקנית הקולנוע האמריקאית ג’ין סיברג (1963 – 1970(, אם בנו אלכסנדר, ששמה קץ לחייה ב-1979. בת זוגו האחרונה הייתה לילה שלאבי דוגמנית ושדרנית רדיו. הוא התאבד ביריית אקדח ב-2.12.1980 ובפתק שהשאיר כתב בין השאר: “אין קשר לג’ין סיברג.”