אורה כותבת על הנובלה “איטליה” מאת מרקו לודולי, מתוך הספר “איטליה, ענן” (ספריית פועלים, עברית: ארנו בר), וגם על “אל תזוזי” מאת מרגרט מצאנטיני, (כנרת – זמורה ביתן, עברית: סביונה מאנה)
איטליה גדלה במוסד. היא אינה זוכרת את אמא שלה (לא כל שכן את אביה), ובגיל עשרים היא יוצאת, כמו כל החניכות במוסד, ל”חיים” – כלומר לעבוד כמשרתת בבית משפחה מהמעמד הבינוני ברומא. מרמזים הניתנים פה ושם בסיפור, ניתן לנחש שהסיפור מתחיל בשנות השישים של המאה הקודמת, ונמשך כעשרים שנים. והעדר התארוך הוא הדבר הראשון עליו כותבת הגיבורה, איטליה, בפיסקה הראשונה של הספר:
“מאז ומתמיד אני כותבת בתוך ראשי, כמו על דף לבן, אבל אף פעם לא כתבתי תאריכים: כל יום נרשם כיום סתמי, בלי זכרונות או תקוות, בלי לדייק. לחלומות אין תאריך, הם מכילים את מה שיש בהם, ושום דבר נוסף.”
הנובלה מתחילה ביום בו מגיעה איטליה אל בית משפחת מרציאלי. הבת הגדולה היתה אז כבת שתים עשרה, והבן השלישי, הצעיר, כבן חמש. היא מסתיימת, אחרי שהילדים בגרו, הסתבכו בדרך זו או אחרת ועזבו את הבית. “הגברת” מתה ממחלה שמתוארת כאלצהיימר ו”המהנדס” נפטר גם הוא. במשך השנים, היא צופה בהתבגרות הילדים, בהזדקנות ההורים, בזמן המכרסם בבית. היא אשת סודם של בני הבית ובעבודתה השקטה והסיזיפית היא גם עמוד התווך שלו.
“אני דאגתי שהדירה תהייה תמיד נקייה ומסודרת, הייתי משכימה לפנות בוקר כפי שעשיתי מאז שהתחלתי לעבוד כאן, והייתי מתחילה בסלון, מנגבת את האבק מן הרהיטים העתיקים, מטאטאה את רצפת השיש עם העורקים האפורים, מסדרת את הכריות על הספות, משתדלת להשיב להן מעט נפח, ובכל שבוע הייתי רוחצת את השמשות ומנגבת בניר עיתון כדי שיהיו שקופות ככל האפשר. הייתי מנגבת בנייר גם את התצלומים הנתונים במסגרות כסופות, כדי שפני הילדים ישארו רעננים וחייכנים, וכדי שהים ברקע יהיה תמיד כחול.
הדירה הייתה עדיין נאה, מוצקה, דיסקרטית, ולעיתים אפילו חגיגית, אבל אין להכחיש שהזמן נגס בה, והגברת והמהנדס כמעט לא גילו התנגדות…
כל דבר היה עדיין במקומו, אבל הבית היה כמו מיטה שבה מישהו מתהפך ומתהפך ומחפש מנוחה לשווא, ומידי פעם הוא נרדם לחמש דקות וחולם חלומות גדולים, ומתעורר מוטרד ועייף יותר, ושוב מתהפך: רגלי המיטה ישארו איתנות במקומן, וגם המזרן תקוע היטב במסגרת, אבל הסדינים מתקמטים, נערמים בקצה המיטה, גולשים ונשמטים. כך הדירה הלכה ונפגמה בהדרגה על פני השטח, והתפרקה.”
המורה לספרות היושב על כתפי כשאני קוראת, מסב את תשומת ליבי לעובדה שהסיפור מסופר בקולה של איטליה, המשרתת שהגיעה מתחתיות. אך חכמה וחדת עין ככל שתהייה, במקומות רבים בסיפור הרי זהו הסופר היודע כל הדובר מפיה, וגם משלים חלקים גדולים בסיפור שאין דרך “הגיונית” שאיטליה תדע.
ועוד לוחש המורה לספרות, את מה שלדעתי מובן מאליו, גם לו קראו לגיבורה אנה או מריה, שמשפחת מרציאלי היא משל לאיטליה (המדינה) המלקקת עדיין את פצעי תבוסתה במלחמת העולם השניה, המכה על חטאי הפשיזם מחד, ומגדלת דור צעיר של נאו פשיסטים מהצד השני, על השחיתות של משרתי הציבור ועל הפער בין העבר המפואר להווה הבינוני והמרושל.
*
גם בספר “אל תזוזי” של מרגרט מצאנטיני נקראת הגיבורה איטליה. גם שם, סיפור האהבה בין הרופא העשיר ויפה התואר מהצפון לבין האישה הרזה, הכעורה, (והנחשקת!) מהדרום הוא משל על מצבה של איטליה (המדינה), הפעם בהקשר של ההתלבטות של הצפון העשיר של המדינה אם להפרד מהדרום העני.
בספר “אל תזוזי” אומר הגיבור המספר, לפחות בתרגום לעברית, על השם “איטליה” שזהו שם “לא שגרתי”. אבל בילדותי הכרתי אישה בשם איטליה, שהיתה, איך לא, עוזרת הבית של דודתי. כבר לא נשאר את מי לשאול, אבל במועצת ה”צעירות” (56-77) המשפחתית, הגענו למסקנה שזהו שם שמקובל יותר מדרום לרומא, בקרב המעמד הנמוך. אם מישהו יודע יותר – אשמח לשמוע.
מיכאל כותב על שני תרגומים לספרו של קרניי צ’וקובסקי: “לימפופו” (עם עובד, תרגם: נתן אלתרמן, צייר: שמעון צבר) ו-“דוקטור אייכואב” (קדימה, תרגום מרוסית: אלה סוד, ציורים: בתיה קולטון)
צריך מידה לא מבוטלת של שאפתנות, שלא לומר תעוזה, בשביל לתרגם יצירה אחרי שאלתרמן עשה זאת קודם. הלא התרגום של אלתרמן הוא מופתי, כמובן:
רופא נפלא הוא אוי-זה-מר!
בצל אלון עתיק הוא גר.
הוי, בוא קהל והתרפא-נא,
השור, מהר! הדוב, עלה-נא!
פרפר, ציפורת ופרפרת,
תולעת משי, חפרפרת,
בואו הנה!
מולכם יסיר מכאוב
דוקטור אויזמר הטוב!
יש לנו לקוחות מבוגרים, שכשהם רואים את שני התרגומים מונחים על השולחן, זה לצד זה, הם מיד אוחזים בתרגום הישן ומכריזים: “את זה אני מכיר/ה בעל פה!”, וממש מתחילים לדקלם את השורות הנ”ל, כך באמצע החנות. אני כל כך אוהב את זה. וכמו שאמרתי (ולא צריך אותי בשביל לומר את זה), אלתרמן הוא באמת אחד ויחיד:
ויובא אליו זה השפן,
כה חולה וחיוור וקטן,
וירכיב הרופא משקפיים
וישלוף את הקוץ אחת-שתיים
ויצא השפן במחולות המחניים.
ורוקדים גם אחיו הקטנים
ורוקדת גם אם השפנים
וירונן וירועע ויזומר:
“רב תודות לרופא אויזמר!”
פעם הייתי מאוד נחרץ. לא אהבתי תרגומים חדשים לקלאסיקות. הרי מה שאני קראתי, מה שאני גדלתי עליו – כך זה צריך להיות, לא?
לא בהכרח. היום אני יותר מפויס כלפי תרגומים חדשים, ובכלל – ניכר שכל העושים במלאכה שהביאה את “דוקטור אייכואב” עשו זאת מתוך אהבה גדולה וכבוד ליצירה המקורית. ואלה שמות: המתרגמת אלה סוד, המאיירת בתיה קולטון, ד”ר זויה קופלמן שערכה את התרגום והוסיפה אחרית דבר מעניינת, ואיסנה גולדין, עורכת הוצאת “קדימה”. ככה זה נשמע בגרסה שלהן:
דוקטור טוב הוא אייכואב –
הוא בצל אילן יושב.
בוא אליו כל חש ברע:
גם זאב וגם פרה,
גם פרפר וגם עכבר
ודובה גדולה!
ירפא מכל כאב
אייכואב רחב הלב!
לקוחות שלנו דוברי רוסית מעדיפים את התרגום החדש, לא רק בגלל שהוא קל יותר להבנה לילדי המאה העשרים ואחת (אצל אלתרמן הפילונים מתלוננים: מעינו חמרמרו!”, שלא לדבר על הטלגרם שמקבל אויזמר). גם לא רק בגלל שלמרות שהאיורים של שמעון צבר מקסימים, הצבעוניות של האיורים של קולטון יותר ידידותיים, אולי, לאותם ילדים. הסיבה העיקרית, לדבריהם, היא שהגרסה החדשה נאמנה יותר למקור. לכן, למרות עמדתי הנושנה – וכך אני אומר גם ללקוחות שמתלבטים בין שני התרגומים – אישית, תמיד אשמור אמונים ל”לימפופו”, אבל “דוקטור אייכואב” הוא תוספת מוצלחת ומבורכת לשולחן ספרי הילדים שלנו בפרט, ולמדף ספרי הילדים בעברית בכלל.
האיורים של בתיה קולטון, כצפוי, מרהיבים. ויפה בעיניי שלדוקטור אייכואב נוספת שותפה נאמנה, צבועה, שמוצגת בכל האיורים עם אייכואב, למרות שאינה מופיעה בטקסט. הבחירה הזו לבדה מזכה את קולטון בכוכב זהב. צבוע הוא חיה שחביבה עליי מאוד, במיוחד מאז ש”מילתא” הוציאה, לפני קצת יותר משנה, את “הנסיכה תבוא בארבע” בלבוש חדש של המאייר ניב תשבי. הצבועה של קולטון שווה לאייכואב בכל: היא מטפלת בחיות החולות, מטפסת על ההרים, רוכבת על לוויתן, על זאבים ועל נשרים ומגיעה יחד עם הרופא הטוב לאפריקה, אל נהר הלימפופו. ואם מזכירים את הלוויתן, חפשו אותו בכפולת העמודים שבה הוא משיט את אייכואב ואת הצבועה על פני המים – זהו אחיו הצעיר של הלוויתן של קולטון מ”המסע אל האי אולי” בהוצאה המחודשת (דביר).
אז איך לסיים? עם התרגום של אלרתמן או של סוד?
למה לא עם שניהם? אתם תבינו לבד, אני בטוח, מה שייך למי.
פה הוא ההיפופוטם!
הוא הולך לו זנזיברה
מארצות קילימנדז’רו.
ובעודו עולה ההרה
שר הוא ימה ומדברה:
“שבת ותהילה נאמר לרופאנו אויזמר!
שיר תודה מקרב לב
לרופאים טובי-הלב!
*
והנה היפופטם!
הוא צועד, עולה ההרה
לפסגת קילימנג’רו
וקורא הוא בקול רם:
“שירו שי תודה ושבח,
שיר הלל לאייכואב!
שירו שיר תודה ושבח
לרופאים טובי הלב!
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממליצים על ספריהם של מרקו… […]