ראשית לכל, אני אוהב ספרים עם סיפור טוב, אבל כאלה שמשאירים אחריהם תובנות עמוקות או שיש בהם גיבורים בלתי נשכחים – חלקם ספרים “חשובים” וחלקם לא. הנה רשימה חלקית: “שירה” ו”תמול שלשום” וגם רבים מסיפוריו של עגנון. “איוואן איליץ'”, “סונטת קרויצר” ו”מלחמה ושלום” של טולסטוי. “ספר יוסף” של יואל הופמן (וכל שאר הספרים שלו, למרות שברובם אין “סיפור” במובן המקובל – והנה אני סותר את המשפט הראשון שלי – אבל הם מהלכים עלי קסם). “כל החיים לפניו” של אמיל אז’אר הוא רומאן גארי. “סיפורי ניק אדמס” של המינגוויי. “שונאים סיפור אהבה” ו”העבד” של בשביס זינגר וכמעט כל שאר ספריו. “הרצוג” של סול בלו. “שלום לך קולומבוס”, “מבצע שיילוק” ו”מה מעיק על פורטנוי” של פיליפ רות (האחרון הראה לי שאני לא לבד… ). “על חוף צ’זיל” ו”שבת” של מקיואן. כל הסיפורים של צ’כוב, שהוא כותב הסיפורים הטוב ביותר מכל אלה שקראתי. “בריחה” של אליס מונרו. “מיכאל שלי”, “סיפור על אהבה וחושך” ו”בין חברים” של עמוס עוז. “מסע אל תום האלף” של א.ב. יהושע. “באדנהיים עיר הנופש” של אהרון אפלפלד. “כל הסיפורים” של אידה פינק. “סוף דבר” והמחזה “נמר חברבורות” של יעקב שבתאי (במחזה אני מופיע כאחת הדמויות, כלומר, לא אני אלא שמי, ולא שמי הנוכחי אלא שם משפחתי הקודם – צירוף מקרים נדיר מאוד, משום ששמי הקודם לא היה כהן או לוי). הנאווה לאדון של אלבר כהן. ויש, כמובן, עוד רבים אחרים.
2) מהם ספריהילדים האהובים עליך?
“לובנגולו מלך זולו” ו”שביל קליפות התפוזים”, של נחום גוטמן, “ניסים ונפלאות” של לאה גולדברג, “חסמב”ה” של יגאל מוסינזון (הספרים הללו לא היו יכולים להתפרסם היום מטעמי “תקינות פוליטית”). הסידרה על ילדי העולם מאת אסטריד לינדגרן וחנה ריבקין-בריק, שתורגמו על ידי לאה גולדברג. “בעט אלון בעט” וכל סדרת הספורטאים הצעירים מאת אבנר כרמלי – שהוא שרגא גפני וגם אוֹן שָֹריג, איתן דרור, יגאל גולן, איתן נותב ויצחק אחיטוב. ויש ספר שאינני זוכר מי כתב אותו, והוא נקרא “רוסלאן הנאמן”, המספר את סיפורו של כלב שמירה בגולאגים הסובייטים שנעשה “מובטל” כשהגולאגים נסגרו. וכמובן, “הנסיך הקטן” של סיינט אקזופרי.
3) מה הספר האחרון שקראת?
“קוצר רוחו של הלב” של שטפן צווייג (“שהתגלה” לאחרונה מחדש בארץ). ספר נפלא, עמוק, כזה שאף הלך רוח לא נפקד ממנו. הסיפור מרתק מלא הפתעות ומהפכים דרמתיים. אני שמח שמתרגמים את צווייג מחדש, הוא לא התיישן בכלל.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
אני לא יכול לדבר על “מהומה”, אלא על ספר (או סופר) נחשב, שלא אהבתי. אלנה פרנטה, פסוידונים מיסתורי של סופרת איטלקייה, שנחשף רק לאחרונה, אהובה מאוד על קוראים ומבקרים רבים בארץ – ונדמה לי שגם בחו”ל. קראתי את “החברה הגאונה” ולא אהבתי אותו. הוא אפילו די שעמם אותי לפעמים – אבל זה כמובן רק טעמי האישי.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
“פוסט ציונות, פוסט שואה” של אלחנן יקירה. שבו יש חשיפה של שורשי “האנטישמיות החדשה”, האנטי ציונות, המערערת על הלגיטימיות של יהודים למדינת לאום – הספר עוסק בעיקר בהוגים מן השמאל הצרפתי והישראלי ויש בו גם פרק העוסק בניתוח ספרה של חנה ארנדט על משפט אייכמן. הספר כתוב מהצד ה”לא נכון” פוליטית ועל כן, למרות חשיבותו, כמעט נעלם.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
אותם סופרים שאת ספריהם מניתי בשאלה מספר 1. ואליהם אוסיף כמה פילוסופים שהם גם סופרים טובים בעיני – אפלטון, ג’ון סטיוארט מיל ודייויד יום.
7) ספר שנתן לך השראה?
“מגילת סן מיקלה” של אכסל מונתה, כשקראתי אותו גמרתי אומר להיות רופא, אבל אני היפוכונדר לכן זה לא הסתייע. גם “האפולוגיה” של סוקרטס – אני מעריץ גדול של סוקרטס, למרות שאני לא סומך על התפישות הפוליטיות שלו ובוודאי לא של תלמידו אפלטון.
8) ספר עיון מומלץ?
אזכיר כמה: “על החירות” של ג’ון סטיוארט מיל. ספר חיוני לתקופתנו החנוקה בצנזורה מכל הכיוונים. זהו ספר היסוד של הליברליזם הקלאסי, התוחם את גבול ההתערבות של החברה בחירויותיו של הפרט. ואגב, מותר לפגוע ברגשותיהם של אנשים, גם להעליב, אפילו להפעיל מה שקרוי בארה”ב “מיקרו תוקפנות”. זה יכול להיות לא נעים ולא מנומס לפעמים, אבל ככה זה בחיים, צריך לחיות עם זה. מה שאסור זה להזיק – נזק ממשי, לא מדומיין.
“מעבר לאשמה ולכפרה” של ז’אן אמרי, תת כותרת הספר היא “ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה”. לא בטוח שהניסיון הצליח, ז’אן אמרי התאבד. ספר קצר, עמוק, רהוט ומטלטל, של אדם יהודי, שלא רצה להיות יהודי ולא ראה את עצמו כזה, (אחת המסות בספר נקראת “על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי”), שהיה במחתרת אנטי נאצית, נתפס ועוּנה ונשלח למחנות ריכוז. הספר עוסק, בין היתר, בגבולות הרוח האנושית ואין האונים שלה במצבים מסויימים.
ספריו של ישעיהו ליבוביץ ב”אוניברסיטה המשודרת” (“הבעיה הפסיכופיזית”, “ערכים ומדע”, “אמונתו של הרמב”ם”).
9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
כמי שגר באירופה זמן לא קצר ונחשף לעוינות האובססיבית של חלק מהמדיה והאקדמיה לישראל, אני מחפש וקורא ספרים המספרים את סיפורי ההצלחה של ישראל. אולי זוהי אובססיה שלי… על הרע כולם מכבירים מילים (יותר מדי לטעמי), אז מתחשק לי משהו אחר. אזכיר שלושה ספרים: “The start-up nation” ששמו אומר הכל. “המאבק על כל טיפה”, שמספר את סיפור המים, והטכנולוגיה החקלאית בישראל. “ישראל סיפור הצלחה”, שמספק נתונים שלא מרבים לכתוב עליהם בעיתונות וחבל. יש במה להתגאות. אז פלז’ר יש לי מזה, גילטי – לא ממש.
***
יוסי זיו, יליד תל אביב, 1951 , בעל תואר דוקטור לכימיה ולמד לתארים גבוהים בפילוסופיה. לימד מדע ופילוסופיה במכללות בארץ ובבית ספר בינלאומי בשווייץ. ערך את כתב העת הבינתחומי מקום למחשבה ועם צבי ינאי את הגיליונות האחרונים של כתב העת מחשבות, היה חבר מערכת בגליליאו ובשדמות ועורך מדעי בספריית מעריב. בשנים 1997 – 2002 ארגן והנחה סדרות בינתחומיות במוזיאון תל אביב לאמנות. פרסם מאמרים רבים בפילוסופיה ובמדע וכן ביקורות ספרים בכתבי עת ובעיתונות היומית. ספרו פילוסופיה וטעם החיים , מסות ומאמרים, ראה אור בשנת 2002ב”ספריית מעריב” וזכה לשבחים. בשנת 2013 ראה אור הרומן הנשים של ברוך לוי , בהוצאת “מנשר של סופרים”, וגם הוא התקבל בחום. מאז 2003 מתגורר בשווייץ.
השנה ראה אור ספרו “צרותיו הטובות” (הוצאת סטימצקי).
על הספר:
צרותיו הטובות הוא סיפור על אדם ככל האנשים, המודע לחולשותיו ומנסה להתגבר עליהן.
מעת לעת הוא נכשל בכך, ומדי פעם גם מצליח.
נחום פז אוהב שתי נשים. ורדה ומלכה. אשתו וגיסתו. ישראלי, יהודי, גבר בראשית שנות החמישים שלו, נשוי ורב לבן. חייו טובים, והוא מודע לכך, אבל למרות ההצלחה לכאורה, הוא מלא חרדות שעליהן מתווסף גם חוסר שקט טורדני, מציק. כשהוא חושב על חייו הוא חש שאת מהלכם לא הוא בחר, לא הוא הוביל, לא הוא ניווט. החיים הוליכו אותו כמעט בלי התערבותו, והוא מצא עצמו במקום שונה ממה שתכנן.
את האחיות הוא פגש במפגש של “יש גבול” במלחמת לבנון. הוא נמשך לשתיהן אך התחתן עם ורדה, ומלכה אחותה התחתנה גם. לאורך כל חייו הוא מודע לכך שזה היה יכול להיות הפוך, וחש שאולי החמיץ החמצה גדולה. אחרי שבעלה של הגיסה נהרג מתעוררת בנחום אותה תקווה עתיקה, רדומה, שמטלטלת אותו ועלולה להפוך את כל חייו על פיהם.
הסיפור מתרחש בישראל של שלהי האינתיפדה השניה, והפוליטיקה הבלתי נמנעת חודרת גם היא לסיפור ומעוררת מחלוקות משפחתיות בין הגיס הרויזיוניסט למשפחת פז השמאלנית, ובין נחום, “שמאלן שהתפכח”, לבין בנו הרדיקלי, יותם, המאתגר את אביו ללא הרף.
[…] השאלון עם יוסי זיו, מחבר הספר "צרותיו הטובות" […]