כמה מילים על ביקורות שליליות וזניחת ספרים באמצע הקריאה

מאת | 2017-10-21T02:55:30+00:00 21 באוקטובר 2017|קטגוריות: פרוזה, פרוזה תרגום|0 תגובות

בשנה האחרונה עלתה (שוב) לדיון סוגיית של הביקורת השלילית, בעקבות אי-אלו ביקורות ספרותיות קוטלות שהתפרסמו במוספי הספרים והתגובות של מושאי הביקורות וחבריהם אליהן. כיוון שיש לי נטייה לקרוא ספרים קלאסיים גדולים וחשובים (מוזמנים לשים מרכאות סביב “גדולים וחשובים” כאוות נפשכם), או אפילו ספרים עכשוויים שזכו להערכה רבה ע”י הקהילה הספרותית, סוגיית הביקורת השלילית מטרידה אותי לא פעם כשאני קורא ספר שאני לא אוהב. למי איכפת שהשתעממתי ביוליסס ובמובי דיק או לא התלהבתי במיוחד מגאווה ודעה קדומה? ומי אני בכלל שלא אוהב אותם?

אם “קורא בספרים” היה גוף כלכלי שהיה שוכר את שירותי, לא הייתה לי שום בעיה לכתוב ביקורת שלילית; זו חלק מעבודת המבקר. אבל כשמדובר באתר שבמהותו הוא התנדבותי, לפעמים נדמה לי שיש מן היומרנות בכתיבת ביקורת שלילית או פושרת על ספרים דוגמת אלה שאכתוב עליהם בפוסט הזה. בן אדם שמקדיש זמן בשביל לשבת ולכתוב מדוע הוא לא מספיק נהנה מיצירות קלאסיות ומודרניות שזכו לשבחים בפי כל – מי הוא חושב שהוא?

לכן, למרות שסיימתי לפני כחודשיים את הספר “היקיצה” של קייט שופן, לא מצאתי זמן וחשק לכתוב עליו. היו בו חלקים שאהבתי, אבל היו גם הרבה חלקים שהשתעממתי בהם. בסיום הקריאה הרגשתי שכל מה שיש לי להגיד הוא בדיוק זה – “יש קטעים יפים, אבל רוב הזמן משעמם”. חשבתי שזה מיותר, ולכן זנחתי את זה.

במקביל התרחשה תופעה נוספת: לא פעם בחודשים האחרונים, כשראיתי שאני לא נהנה מספר מסוים – פשוט הפסקתי לקרוא בו. כך קרה לי, למשל, עם “תוף הפח” של גינטר גראס. התחלתי לקרוא אותו לפני זמן רב, ובקושי הצלחתי להתקדם בו; כל עמוד עלה לי במאמץ. אחרי חודשים רבים בהם ניסיתי להתרחק ממנו ולחזור לקרוא בו, הגעתי לעמוד 135, שאפילו לא מסתיים בו פרק או פסקה, ופשוט החזרתי אותו למדף (עם סימניה, למקרה שבכל זאת ארצה לחזור). הבנתי שאין טעם לסבול ולקרוא עוד 400 עמודים בכתב קטן ובתרגום ארכאי, רק כדי שאוכל להגיד שלא כל כך נהניתי מתוף הפח (אם כי תמיד ייתכן שבהמשך הקריאה כל מה שהרגשתי כלפי הספר היה משתנה. כנראה שלעולם לא אדע).

הבעיה בהפסקת הקריאה, היא שמדובר במדרון חלקלק. כך מצאתי את עצמי מתחיל ומפסיק ספרים רבים באמצע הקריאה, בתחושה מעורבת של חירות ואשמה. היה את “כי גי” של סמי ברדוגו שקיבל אינספור שבחים, ואני הרגשתי אחרי כ-30 עמודים איזו חוסר אותנטיות בכתיבה, כאילו אני קורא וירטואוז שמנסה לחקות את ברנר או עגנון. לא היה לי חשק, וזנחתי את הספר.

התחלתי שני ספרים של הוצאת תמיר-סנדיק וגם אותם הפסקתי באמצע: הסיפורים של פיליפ קלודל (ש”הדוח של ברודק” שלו הוא אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות) נראו לי מזיעים ומתאמצים נורא להיות מתוחכמים, והספר “היום בתוך הבלגן” התחיל לשעמם אותי אחרי 40-50 עמודים.

מספר בשם “הפלא של אנה” מאת אמה דונהיו קראתי 90 עמודים עד שהחלטתי שהוא לא מספיק מעניין אותי והפסקתי.

ועכשיו (כלומר כמה דקות לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה), הפסקתי את הקריאה ב”לדבר לעצמנו” של אנדרס נאומן, שזכה לביקורת משבחת מיוענה גונן ב”הארץ” ועוד לפני כן קיבלתי עליו המלצה חמה מחבר שאני מעריך את טעמו. אבל שוב, הכתיבה הרגיזה אותי, נראתה לי מתיילדת ומציקה, וגרמה לי לזנוח את הספר אחרי 40 עמודים.

חשוב להדגיש שרוב הספרים שציינתי זכו לשבחים עצומים, וחלקם הם נכסי צאן ברזל של התרבות העולמית. אבל להשתעמם מיצירת מופת זה בדיוק כמו להשתעמם מיצירה גרועה (השעמום הוא מהאלמנטים השיוויוניים ביותר בטבע האדם).

בימים אלה אני קורא את “איגוד השוטרים היידיים” של מייקל שייבון (אני בעמוד 70 כרגע), ואני חייב להודות שגם שם יש לי רגעי משבר, כשאני מרגיש שמדובר באיזה נסיון לחקות איזו בשביס זינגריות, סול בליות ופיליפ רותיות. אבל כאן עדיין לא ויתרתי, כי אני מנסה להתעלם מהסגנון המתאמץ ולהכנס לסיפור.

ייתכן ומשתמע מהפוסט הזה כאילו פשוט הפכתי לשונא ספרות, אבל לא כך הדבר. מה שהשתנה הוא חוסר הרצון שלי להתעקש על קריאה בספרים שאני לא נהנה מקריאתם. אולי זה קרה דווקא משום שבמשך שנים שמתי את ההנאה מקריאה במקום משני, והתייחסתי אל הקריאה לא פעם כאל מעין ריצת מרתון, שחלק מההנאה ממנה קשורה באתגר ובקושי. אחרי בערך 15 שנה של קריאה אינטנסיבית, אני מרגיש שהגיע הזמן שאקרא רק ספרים שאני נהנה מהם, גם אם הדבר עלול לפגוע בהתפתחות הספרותית והאינטלקטואלית שלי ולהפוך אותי לאדם מנוון שקורא רק סוגים מסוימים של ספרות שהוא למד לאהוב.

כך או כך, לא אפסיק לכתוב על ספרים שאני קורא, גם אם מדובר בחוות דעת שלילית, אבל מאחר והתחלתי לזנוח ספרים שלא מוצאים חן בעיני, ייתכן שיהיו לי הרבה פחות ספרים לכתוב עליהם. אני שוקל לאמץ את השיטה של אריק גלסנר – לכתוב דעות קצרצרות על ספרים שאני קורא, ולהתעכב רק על אלה שאני מרגיש שיש לי משהו מיוחד להגיד עליהם. ימים יגידו.

בינתיים אצטרך להתפלל לאלוהי הספרות שישלח אלי ספרים שאהנה לקרוא אותם. אמן.

_________________________

// היקיצה, קייט שופן. מאנגלית מירי קרסין. הוצאת כתר. 204 עמ’.

// תוף הפח, גינטר גראס. מגרמנית: חיים איזק. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 527 עמ’.

// כי גי, סמי ברדוגו. הוצאת הספריה החדשה. 265 עמ’.

// לא אנושיים, פיליפ קלודל. מצרפתית: לי עברון. הוצאת תמיר-סנדיק. 125 עמ’.

// היום בתוך הבלגן, גיום ריס. מצרפתית: רוני אפרת. הוצאת תמיר-סנדיק. 180 עמ’.

// הפלא של אנה, אמה דונהיו. מאנגלית: נעה בן-פורת. הוצאת אריה-ניר. 336 עמ’.

// לדבר לעצמנו, אנדרס נאומן. מספרדית: מיכל שליו. הוצאת תשע נשמות. 159 עמ’.

 

 

אין תגובות

  1. אביטל לירן-שף 21 באוקטובר 2017 ב- 21:17 - Reply

    אני איתך! במסגרת עבודתי כספרנית בבית ספר יסודי יש לי תמיד “ויכוח” עם המורות החושבות שילד חייב לסיים ולקרוא ספר שבחר עד סופו, ואני לעומתן חושבת שהרצון לקרוא והמאמץ לנסות הם שחשובים. לא כל הספרים מענינים גם אם הם מהוללים ואפילו נחשבים ל”צאן ברזל” ואישיות תרבותיות. לי לקח הרבה זמן להיות “אמיצה” מספיק ולהודות בפומבי שאיזה בסט סלר היסטרי לא עשה לי את זה והפסקתי באמצעו…(“ןאת מחזיקה מעצמך אוהבת ספרים”…ממש לא). ספר זאת אהבה וקריאה זה צורך והם פרטיים לגמרי ולא ענינו של איש. דרך אגב את “הפלא של אנה” הפסקתי באמצע, אבל כיוון שבכ”ז הסתקרנתי חפזתי אל שלישו האחרון ושמחתי לגלות שהוא נגמר כמו שקיוויתי – טוב לטובים ורע לרשעים..

    קריאה נעימה בספרים מהנים

    • דפנה 13 בנובמבר 2017 ב- 16:57 - Reply

      שלחי כל מי שחושב שחייבים לסיים ספר שהתחילו בקריאתו לקרוא את “כמו רומן” של פנק, ולהתעכב במיוחד על עשרת הדיברות לקורא

  2. ktivatova 22 באוקטובר 2017 ב- 11:32 - Reply

    גם אני בזמן האחרון התחלתי לזנוח באמצע יותר ספרים. חלקם אפילו טובים, אבל עדיין לא הייתה לי סבלנות אליהן באופן אישי כמו ‘רומן רוסי’ של מאיר שלו ו’מת ברובו’ של מקס גלדסטון. את שניהם בעלי קרא עד הסוף ועדכן אותי לגבי העלילה. הזמן שלי יותר מדי יקר כדי לבזבז אותו על ספר שלא גורם לי הנאה מושלמת.

  3. Gadi Eidelheit 23 באוקטובר 2017 ב- 12:54 - Reply

    טוב מאד שהגעת לשלב החיוני בו אתה נוטש ספר ללא כל מצמוץ ועוד מוכן גם לספר את זה. כמובן אפשר להתווכח לגבי ספר כזה או אחר, אולם באופן כללי, אין סיבה להיתקע עם ספרים שמשמעממים אותך, ותהיה הסיבה אשר תהיה.
    ורק שתדע, לכתוב ביקורת שלילית על ספר זה הרבה יותר קשה ולקוח הרבה יותר זמן מלכתוב חיובי. נזהרים הרבה יותר, מנסים בכל זאת למצוא צדדים חיוביים, בודקים פעמיים שלא ביקורתיים מדי ושהביקורת מוצדקת.

  4. […] כמה מילים שכתבתי על ביקורות שליליות וזניחת ספרים באמצע הקריאה […]

  5. נועה 30 באוקטובר 2017 ב- 12:29 - Reply

    הספר הראשון של פיליפ קלודל היה טוב (הדוח של ברודק) ואלו שבאו אחריו הם מיחזור דביק ומשעמם בלי שמץ של יצירתיות או חידוש.
    לדעתי קריאת ספר היא מפגש בין 2 ישויות, אחת אנושית והשניה לא, המפגש הוא אישי והאינטראקציה הנוצרת היא ייחודית. האנושי המשותף לנו הוא הגורם להרבה אנשים להינות מאותו ספר, אך אני בהחלט בעד לעזוב ספר בגלל שאינו מדבר אליך, למרות שלעיתים יש ספרים תובעניים מהקורא שהמאמץ בקריאתם משתלם.

השאירו תגובה