מעולם הספרות העברית – כל מה שדויד גרוסמן כתב בשל היכולת לברוא שפה ובני אדם שנשארים חיים גם אחרי שהספר מסתיים. ציטוט: “מי שמצוי בסוד העניין יודע מה מסתתר מאחורי הביטוי הזה, האדם של חיי, הלוא הוא האדם שממנו, ורק ממנו בלבד, אני שואב זה שלושים שנה ויותר את כוחי ואת היכולת שלי להישאר בחיים שוב ושוב”. (“אישה בורחת מבשורה”). כלומר היכולת לקחת ביטוי שגור, “האדם של חיי” ולפרוט ולפרוק אותו לתוך משעוליו הפנימיים.
אני חוזרת לספריו של אופיר טושה גפלה, בשל המקוריות ובריאת מצבי הביניים שבין עולם אמיתי לפנטזיה, ואהבתי במיוחד את “עולם הסוף”. נהנית לקרוא את דרור משעני, על הבלש המדויק, אנושי ובלתי מתפשר שלו, אברהם אברהם (שם ענק).
אוהבת להיכנס לבקר בספריו של חיים באר כי הוא לוקח אותי לעולמות זרים לי, מרחבי האדם היהודי החושב ומתחבט. בעיקר אהבתי את “חבלים”.
כמובן שאינני שוכחת את “אם החיטה” של מיקי כנען, שבזכותה גמדה עם ההליקופטר האדום מלווה אותי כבר שנים. לאחרונה נהניתי מ”ימים לראות” של שגית אמת, ספר על קשר ואינטימיות בין אנשים שכואב להם, המלווה גיבורים שגרים ממש כאן, בשכונה המשותפת, ומדברים אמת. (על שם הסופרת כנראה..).
ומהצד הלא עברי, בראש הרשימה – “אלה תולדות”, אלזה מורנטה. כי בכיתי וחשבתי ובכיתי וחשבתי. כלומר הרגשתי והייתי ונשמתי את העלילה לכל אורכה. איאן מקיואן יוצר בחיי מפגשים מעוררי משמעות. מכל ספריו המעולים, אהבתי במיוחד דווקא את “הילדים שבזמן”, ספר לא קל על הורות וזוגיות.
רות ל. אוזקי, ש”סיפור זמני” שלה עורר ועירער (מה שספרות אמורה לעשות), וזורבה היווני. בשל החושניות. “אלגנטיות של קיפוד”, בשל הדמויות והאומץ העלילתי. לאחרונה התחברתי לספרות הארגנטינאית בזכות הוצאת 9 נשמות, וקראתי בהנאה את “מזל קטן” ואת “לדבר אל עצמנו”. אין לזה הרי סוף…
2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
המקום הראשון שייך ללא ספק לספריו של מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר, ו”מומו וגנבי הזמן”. סיפורי ילדים על-זמניים, שמאפשרים קריאה חוזרת ועומק אינסופי.
במקום הראשון הנוסף – כל ספריו של פיליפ פולמן, מהסדרה “חומריו האפלים”. (חובבת פנטזיה אנוכי).
במקום הראשון הנוסף, ספרי רואלד דאל, שהקראתי לילדי חזור והקרא,ובראשם, “העי”ג”.
ובעולם כותבי ספרות הילדים בעברית, קראתי בשנה שעברה את “אגם הצללים” של רוני גלבפיש, וחשבתי שזהו ספר שראוי למדפי העולם ולא רק הארץ, כי גם היא בראה עולם בתוך עולם, ומאז ספרה הוא מתנה שאני מקפידה לתת לילדים בגיל המתאים..
3) מה הספר האחרון שקראת?
“לדבר לעצמנו” מאת אנדרס נאומן, בהוצאת תשע נשמות. סיפור קטן-גדול על משפחה בת שלוש נפשות שנקלעת למבוך החיים והמוות. וציטוט שאהבתי במיוחד: “נדמה לי שהמשפחות, אולי אפילו הרופאים, מרגיעים את החולים כדי להגן על עצמם מפני ייסוריהם, כדי למתן את השינוי המוגזם, הבלתי נסבל, שכיעור המוות של הזולת מחולל אצלנו באמצע החיים”.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
הספרים של ג’וגו מוייס, שלמעט הראשון “ללכת בדרכך”, חזרו על אותה משבצת סוחטת דמעות.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
ספרות הפנטזיה בכללותה. למשל, סדרת הספרים של קרול ברג, “התחדשות”, “התגלות” ו”השתנות”. מעבר לסיפור הפנטזיה, עולות שם שאלות גדולות של התמודדות עם השדים בתוך האדם ומחוץ לו.
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
דויד גרוסמן, כבר אמרתי. רות ל. אוזקי, חיים באר, יעקב שבתאי, יואל הופמן, איאן מקיואן . יש עוד המון.
7) ספר שנתן לך השראה?
התחלתי לכתוב את “לווייתנים שרים בעמק” בתקופה שבה קראתי הלוך ושוב את הספרים של גרוסמן: “אישה בורחת מבשורה”,”ספר הדקדוק הפנימי”, “סוס אחד נכנס לבר”. חיפשתי השראה לצלילת מעמקים, ובכל קריאה מצאתי יותר ממנה.
קיבלתי השראה גם מספר פחות מוכר, ששמו “יוצר ההדים”, של ריצ’רד פאוארס, ספר נפלא שעלילתו מלווה בסיפורם של עגורים המגיעים לאתר נחיתה במסע נדודיהם השנתי. “המעוף של שנה זו הווה מאז ומתמיד. משהו בעופות משחזר נתיב שנקבע מאות שנים לפני שהוריהם הראו אותו להם, וכל עגור זוכר את כברת הדרך שעדיין לפניו” (עמ’ 10). החיבור בין נתיבי העגורים לנתיבי הסיפור האנושי הולידו בתוכי את הרעיון לספר את סיפור הלווייתנים בין שורות הספר, מתוך תחביבו של אביעד, הגיבור.
8) ספר עיון מומלץ?
ממליצה על “ערות בחיי היומיום”, של סטיבן פולד. פולדר מגיע מעולם הבודהיזם והמיינדפולנס, אך בשונה מכותבים אחדים, הוא מתאר את הרעיונות הגדולים באופן קרוב לחיים, מעורר השראה בפשטותו ובנגישות שלו לכל קורא. בהנאה מרובה ובתחושת קרבה קראתי את ההקדמה שלו, שמתחילה כך: “בילדותי הרגשתי שהחיים הם דבר מסתורי. קראתי ספרי פנטזיה, בדמיוני נטוו עולמות וראיתי קסם בכל דבר.. היתה רק בעיה אחת: ידעתי שיום אחד אצטרך להיות מבוגר וכל הקסם הזה ייעלם. המחשבה הוז היתה ממש מבעיתה. נראה היה שמבוגרים תמיד דואגים או לחוצים..” . בספר מנסה פולדר לעזור למבוגרים שהיו פעם ילדים, ולעזור להם (לנו) לזהות שהקסם לא פג.
9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
ספרי פנטזיה, בעיקר הסדרה הבלתי נגמרת של רובין הוב, המתחילה ב”שוליית הרוצח” וממשיכה וממשיכה.
***
רונה שפריר שימשה בתפקידי עריכה בכירים בעיתונות הכתובה והמשודרת. היא משמשת כקואורדינייטור מטעם המכון הבינלאומי להתמקדות (פוקוסינג), לימדה ומלמדת עשרות תלמידים, וכיום עובדת עם ארגונים בתחום החדשנות והפיתוח היזמי. בימים אלה יוצא לאור ספרה השלישי – “לווינתנים שרים בעמק” (הוצאת עם עובד).
מרגלית בן שושן, אמנית לחימה גלוחת ראש, איבדה את המאהב שלה ואת הטעם לחייה. בימים היא מנהלת את מזנון הברכה של הקיבוץ, ובלילות משוחחת עם אהובה המת. עד שיום אחד מגיע אליה בנו אביעד, נער יפה ורגיש, חובב צלילות עומק ושירת לווייתנים, ומספר לה סיפור מדהים:
משהו מוזר מאוד, אפל ומסתורי, מתרחש בחממת הפלפלים של הקיבוץ. זקני המשק, בעיקר אלו שנוטים למות, מרוכזים שם, מבודדים מהעולם, לשם… לשם מה, בעצם?
מרגלית ואביעד, גיבורים בעל כורחם, יוצאים לפענח את הסוד השמור. החקירה הבלתי אפשרית הזאת תפגיש אותם עם סודות נוספים ועם סיפורים קבורים של האנשים הקרובים להם ביותר.
לווייתנים שרים בעמק הוא אומן מעורר ולא שגרתי. מסע אל קו התפר שבין החיים למוות, שנע בקלילות בין גבולות המציאות ובין מה שאולי יכול לקרות בכל קהילה אנושית. השאלות שהוא מעלה הן כנראה הראויות ביותר להישאל בכל מקום שבו חיים בני אדם, בכל מקום שבו הם מתים.
רונה שפריר פרסמה עד כה שני ספרים: איש לומד לעוף – זכה לשבחי הביקורת ונהיה רב-מכר; וקסם פשוט, התבוננות מחודשת על הורות. היא חובבת לווייתנים, אנשים, סיפורי פנטזיה, טיולי אופנועים והפלגות.
[…] השאלון עם רונה שפריר, מחברת הספר "לוויתנים שרים בעמק" […]