לפני כמה שבועות שוחחתי עם לקוחה יקרה, אישה שמילאה תפקיד חשוב באחד המוזיאונים, שקוראת המון, ויש לה ידע רב בתחומים שונים. יש לנו גם טעם ספרותי דומה, אז יש על מה לדבר. ואז, בלהט השיחה, אני עם הדם האיטלקי שלי, אמרתי “אני בזה לתרבות האמריקאית…” היה “אבל” בהמשך המשפט, אך לא הספקתי לומר אותו. איזו נזיפה חטפתי! ובצדק. זו היתה אמירה גורפת והמציאות הרי מורכבת הרבה יותר.
והנה מה שהתכוונתי לומר באמת: אני עוצרת רגע בנסיון לחפש מילה שתחליף את “בזה” ומתקשה.
ואולי אני בכלל כועסת עלינו, על החברה הישראלית, שאימצה בהתלהבות את תרבות הקניונים, ורשתות הענק, את תרבות הצריכה הבולימית והנצלנית, שבסופו של דבר מנצלת את העובדים (עובדי הייצור במפעלים והמוכרים בחנויות כאחד) אבל גם את הלקוחות שקונים סחורה נפסדת במעט כסף (וזה נכון לגבי רשתות אופנה כמו לגבי רשתות ספרים.)
וכמו באמריקה גם אנחנו גזענים, שטופים בשנאת (או שמא פחד מ-) זרים, סוגדים לכוח, מסתובבים עם אקדח חגור למותן ובעיקר כבר לא מתביישים בכל אלו.
והנה, מתוך אזורי הספר של ארצות הברית, בין ה-White Trash ו”אנשי ההר” ו”מאורות הגברים”, במאתיים וקצת שנות קיומה של ארצות הברית, צמחה לה ספרות אמריקאית נהדרת (וגם מוסיקה ואומנות פלסטית). אדגר אלן פו, הרמן מלוויל, הנרי ג’יימס, מרק טווין, או הנרי, אדית וורטון, תומס וולף, ארנסט המינגווי, צ’ארלס בוקובסקי, ריימונד קארבר ועוד הרשימה ארוכה. גם משוררים גדולים הוציאה התרבות האמריקאית כמו וולט ויטמן ועזרא פאונד, אם כי לגבי האחרון יש לזכור כי היגר לאירופה כדי ללמוד את תרבותה והתפרסם באנטישמיות שלו ובתמיכתו בפשיסטים ובנאצים.
בספר “הסיפור האמריקאי הקצר” (עם עובד, מתרגמים שונים, עריכה והקדמה – משה רון) מכונסים עשרים סיפורים קצרים של מיטב הסופרים האמריקאים שחיו במאה ה-19 וראשית המאה ה-20. אני חוזרת אל הספר הזה שוב ושוב, אבל הסיפור האהוב עלי ביותר הוא “התינוק של דזירה” מאת קייט שופן.
“כיוון שהיום היה נעים, נסעה מדאם ולמונדה לאחוזת ל’אברי לראות את דזירה ואת התינוק.”
כך נפתח הסיפור. במשפט תמים וסתמי מעט. בהמשך הסיפור יבין הקורא עד כמה חשוב משפט זה.
דזירה היא בתה המאומצת של מאדם ולמונדה. היא נמצאה, תינוקת נטושה, ליד שער אחוזת ולמונדה. על אף מוצאה המפוקפק נישאת דזירה לארמן ד’אוביניי, שהתאהב בה פתאום.
“כשהיה התינוק בן שלושה חודשים בערך, ניעורה יום אחד דזירה בידיעה שיש דבר מה באוויר המאיים על שלוותה…”
ובכן, מסתבר שהתינוק הוא בן תערובת, ודזירה מגורשת עם התינוק מבית בעלה.
“דזירה לא החליפה את הבגד הלבן הדק שלגופה ולא את האנפילאות שלרגליה. שערה לא היה מכוסה, וקרני השמש הפיקו בוהק של זהב מצמותיה החומות. היא לא הלכה בדרך הרחבה הסלולה שהוליכה אל אחוזת המטעים הרחוקה של ולמונדה. היא צעדה בשדה שומם, ושם פצע השלף הדומם את כפות רגליה הרכות בתוך מנעליה העדינים וקרע את שמלתה הדקה לגזרים.
היא נעלמה בסבך הגומא והערבות שצימח לאורך גדותיו של הבאיו העמוק, הזורם בעצלתיים, ולא יצאה ממנו.”
אך סוף הסיפור נורא עוד יותר.
ותודה למיכאל, שותפי לטור הזה, שהעניק לי את הספר הזה מתנה.
מיכאל כותב על ספרים שתרגמה רימונה די-נור
תרגום הוא כמו נשיקה מבעד למטפחת, אמר ביאליק (ואולי זו רק אגדה, כי בכמה מקומות מצאתי שהיה זה המשורר סמואל טיילור קולרידג’. בכל מקרה הדימוי מוצלח).
כלומר, זה נעים מאוד, אבל זה לא הדבר האמיתי…
בגישה דומה אמר רוברט פרוסט ש”שירה היא מה שהולך לאיבוד בתרגום”.
ואולי בכלל נכונה הגישה של המשורר והמתרגם ערן צלגוב, שקורא לתרגומי השירה שלו “שירגומים”, כלומר שירים חדשים, יצירות חדשות שעומדות בזכות עצמן.
אני נוטה לכיוון הגישה השנייה כשאני קורא את ספרי הילדים שתרגמה רימונה די-נור, מתרגמת נפלאה ופורה מאוד. אם להשתמש בז’רגון של תוכניות הריאליטי המוסיקליות, היא לוקחת את הספר והופכת אותו לשלה.
גולת הכותרת היא, כמובן, “טרופותי” (“מי לא מכיר את טרופותי?”). בעבודתי עם ילדים אני קורא להם את הספר לפעמים, ותמיד מגלה שבאמת, אין מי שלא מכיר את טרופותי… הילדים יודעים לצטט את הספר בשליפה (“האוכל האהוב עליו – גלידה של ינשופים!”), וזה קרדיט עצום לדי-נור, שהפכה את הטקסט לכל כך מוסיקלי ומתנגן – זה מאפיין בולט, אולי הבולט מכולם, בתרגומים שלה.
“טרופותי” מאת ג’וליה דונלדסון (כנרת), הוא באמת ספר נדיר, כי ילדים בני שלוש וילדים בני שבע יכולים ליהנות ממנו באותה מידה. גם “טרופותי הבת”, ספר ההמשך, חביב מאוד, אם כי אין בו, לדעתי, את הקסם הראשוני של אחיו הגדול.
בכלל, די-נור הפכה להיות מתרגמת הבית של דונלדסון, עם “טרמפ על מטאטא” או “לקוף יש בעיה” המקסימים; את שניהם ילדים אוהבים לשמוע שוב ושוב בשעות הסיפור ב”מילתא”.
אבל יש גם ספרים פחות מוכרים שדי-נור תרגמה, וכדאי להפנות אליהם זרקור, כי הם לא נופלים ברמתם מהחבר’ה של דונלדסון.
למשל, ספרי הדוב של קרמה וילסון. הראשון, שכבר שבועות ארוכים אנחנו לא מצליחים להשיג (קריאה דחופה להוצאת כנרת: הדפיסו עוד!), הוא “הדב ממשיך לנחור”, שבו חבורת חיות פולשת למאורתו של דוב ישן, מכינה אוכל וחוגגת, והדוב, בוודאי ניחשתם, ממשיך לנחור… עד שהוא מתעורר, כועס ומתפייס עם החברים. על הספר הזה מגיע לדי-נור פרס מיוחד, כי אחרי שהחיות מכינות סיר פופקורן, הדוב ממשיך… לנחורן.
זה פשוט ענק.
גם הספר הבא שראה אור, “הדוב מרגיש לא טוב” נפלא, ואלו שבאו בעקבותיו, “הדוב רוצה עוד” ו”הדוב רועד מפחד” נחמדים מאוד גם כן. יצא לי לקרוא את גרסת המקור, באנגלית, ואולי זה הרגש הציוני המפעם בי, אבל הגרסה בעברית לוקחת, ובגדול. היא הרבה יותר מתנגנת ועשירה מהגרסה האנגלית.
ועוד ספר אחד, שהצליח לחמוק מתחת לרדאר, וחבל, הוא “זהו העולם כולו” מאת ליז גרטון סקנלון (אגם). האיורים של מרלה פרייזי נהדרים, כצפוי, אבל הטקסט!
כל כפולת עמודים מונה דברים שפוגשים במהלך יום אחד (עצים, סבא וסבתא, גשם, כביש, ארוחה, צלילים וריחות ועוד), ודי-נור מצליחה להפוך את “רשימת המכולת” הזו לחגיגה תוססת, מלהיבה, ובעיקר, כמובן, מוסיקלית. חפשו אותו!
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] 32) סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" מבקשים סליחה מספרות אמריקאית ומוקירים תודה למתרגמת רימונה די-נור (עברית) […]