1) לאחרונה ראה אור הספר “הצל של אמי” בתרגומך. נתקלת בקשיים או באתגרים במהלך תרגום הספר?

אין ספר שתרגמתי שלא היו בו אתגרים. גם אם הספר נחשב “קל” יחסית לתרגום, תמיד יש בו איזה משחק מילים מאתגר, או מנעד רחב של קללות שדורשות יצירתיות רבה בתרגום לעברית. בספר “הצל של אמי” (בהוצאת פן וידיעות ספרים), יש שני אתגרים עיקריים שעולים בדעתי:

הדילוג התמידי בין ימינו אנו, עם השפה היומיומית של עידן האינטרנט ודיאלוגים שצריכים להיקרא גם בעברית באותו משלב יומיומי ובגובה העיניים, לבין קטעי היומן של ליזי, שנכתבו בשנות החמישים ומטבע הדברים במשלב אחר – לא ממש גבוה, אבל שם הרשיתי לעצמי להוסיף פה ושם מליצות, או להשתמש במטבעות לשון שאולי לא הייתי משתמשת בהם בדיאלוגים של אדי או במחשבות שעולות בראשה.

זה קצת מצחיק, אבל אני לא אופה. תרגמתי בעבר תוכניות בישול, אבל כל התחום הזה של בישול ובמיוחד אפייה הוא לא הצד החזק שלי, והתיאור המדוקדק של אופן הכנת הקרם פטיסייר דרש ממני לפשפש בכמה מתכונים כדי לדייק בז’רגון של מונחי הבישול ואפילו בפעלים הנכונים שבהם תשתמש קונדיטורית מקצועית. למרבה המזל, יש לנו היום את האינטרנט.

2) היה קטע, פסקה או פרק שאהבת במיוחד בספר שתרגמת?

“יש אנשים שפשוט לא בוכים, וזה כשלעצמו אינו אמת מידה לכישורי האֵבֶל של אדם כזה או אחר, אבל מעולם לא הייתי מאלה שלא בוכים. להפך, פעם הייתי בכיינית טובה, ואפשר אף לומר שהצטיינתי בזה. כשהייתי קטנה, בכיתי לעתים קרובות ובקלות רבה כל כך, שאמא טענה כי גופי מורכב משני שלישים של מי מלח. את עמק הבכא שלי, היא היתה אומרת. בכיתי על טוחנות שנשטפו בטעות בכיור, וגם על נקודות לבנות שהופיעו עמוק בגרוני, חששתי ממה שאורב לי בארון ומתחת למיטה ובתחתית בריכת השחייה. עקבתי אחרי חתולים תועים ואספתי גוזלים שנפלו מקנים ונאבקו לשרוד במשך ימים.”

הפסקה הזאת פשוט מזכירה לי את עצמי, כי גם אני תמיד בוכה במקומות הכי מטופשים והכי לא מתאימים… וכשצריך לבכות, המעיין יבש לחלוטין. אבל היו עוד המון פסקאות שאהבתי, וגם כמה שהזלתי בהן דמעה.

 

3) כיצד הגעת אל מקצוע התרגום?

בבלוג הישן שלי פרסמתי וידוי קטן – איך נעשיתי מתרגמת בזכות הבוס והקינג. כבר בגיל 15, כשהייתי מקשיבה בעיקר לברוס ספרינגסטין, ניסיתי לתרגם את מילות השירים שלו, והייתי מוקסמת מהסיפורים שמאחורי השירים. בגיל 19, כשלמדתי תואר ראשון בספרות אנגלית בבר-אילן (הייתי עתודאית), מצאתי ספר דק בכריכה רכה, רזה של סטיבן קינג. מעולם לא קראתי את סטיבן קינג, כך שזה היה כמעט כמו התגלות. מאז קראתי הרבה ספרים שלו, והייתי מסתירה אותם מהמרצים כדי שלא יתפסו אותי קוראת ספרות אימה במקום ביוולף וצ’וסר ושייקספיר (גם אותם הספקתי לקרוא, אז ניחא. הייתי תולעת ספרים, אלא מה?). גם אז, בזמן הלימודים, אמרתי לעצמי שיום אחד אני אתרגם את הספרים שלו, כפי שבאמת עשיתי.

עוד בזמן שירות הקבע שלי ביקשתי שחרור של יום אחד בשבוע כדי שאוכל ללמוד תרגום (שוב בבר-אילן). נדרשו לי ארבע שנים במקום שנתיים, אבל יש לי תעודה בתרגום וחקר התרגום, והשאר היסטוריה.

4) מה היה הספר הראשון שתרגמת?

העבודה הראשונה שלי בתחום הייתה בהוצאת אור-עם, שם עבדתי רק חודשים ספורים כלקטורית ומגיהה, וגם קיבלתי את הספר הראשון שלי לתרגום. לא נעים לומר אבל זה היה… ספר העב”מים השלם. נו, כולנו צריכים להתחיל מאיפשהו. את הספר השני שלי תרגמתי להוצאת אריה ניר, זה היה המדריך השלם לגברים אמיתיים של דייב בארי, וכשקיבלתי עליו ביקורת משבחת מנירה רוסו, ידעתי שמצאתי את המקום הנכון שלי.

היא כתבה:

“שמה של המתרגמת, אינגה מיכאלי, חדש יחסית, אבל מי שמתכוון בעתיד להוציא לאור קובץ הומור אמריקאי שגם מצליח להצחיק בעברית, יכול לפנות אליה בשקט. התרגום שלה מעביר את דייב בארי כמות שהוא – לאוהביו ולמתעביו.”

מתוך מחליף קידומת / נירה רוסו, מוסף ספרים של הארץ, 9.6.99]. הביקורת מתייחסת לספר ‘המדריך השלם לגברים אמיתיים’

5) איזו יצירה הייתה הכי קשה לתרגום עבורך ולמה? ומאיזו הכי נהנית?

הכי קשה היה בלי שום ספק “ים של פרגים” מאת אמיטב גוש, שהוספתי לו גם דבר המתרגמת ופירטתי את הקשיים ואת האתגרים שעמדו בפניי, החל מקטעים שלמים שמתמקדים במסחר באופיום; דרך אינספור מונחים מתחום הימאות, שלוקה מאוד בחסר בעברית (כי מה לעשות שמבחינה היסטורית, מעולם לא היינו יורדי ים דגולים); וכמובן גם העובדה שהספר כולו הוא שיר הלל לשפה, ויש בסופו מילון שלם ששברתי את הראש מה לעשות אתו. אפשר לקרוא את דבר המתרגמת שלי כאן.

מכל הספרים הרבים שתרגמתי, הכי אני נהנית  מספרים שאני לומדת מהם המון, במיוחד ספרי עיון (כולל ספר מרתק שסיימתי עכשיו, ושעוסק בהיבט מסוים מאוד של תולדות יפן).

אחד הספרים שהעבודה עליהם היתה קשה אך מהנה במיוחד היה המיעוט הנבחר: כיצד עיצב הלימוד את ההיסטוריה הכלכלית של היהודים  מאת צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ’יני. זה היה פרויקט מיוחד, משתי סיבות עיקריות: ראשית, התרגום דרש המון מחקר, ביליתי ימים שלמים בספריית הרמב”ם, נברתי בספרי קודש, בטקסטים מימי-הביניים ובאינספור מחקרים, ועשיתי אפילו קצת עבודה בלשית, ואני אוהבת אתגרים.

שנית, מאחר שאני מתרגמת לעברית, לא יוצא לי כמעט לשתף פעולה ממש עם המחברים שאני מתרגמת. לפעמים אני פונה אליהם כדי לשאול שאלות, את אמיטב גוש פגשתי לרגע כשביקר בארץ, ואת אדוארד פ. ג’ונס (זוכה פרס פוליצר) פגשתי ברזידנסי של פעם בחיים בבאנף, בשנת 2006, כשעבדתי ביחד איתו על העולם המוכר, אבל בתרגום ספרו של צבי אקשטיין, זו הפעם הראשונה שהמחבר שלי היה חוקר ישראלי שכתב באנגלית, כך שגם הוא היה מעורב מאוד בתרגום וזו היתה חוויה חדשה, מאתגרת ומעניינת מאוד.

6) יש מתרגם שמהווה השראה עבורך או אהוב עליך במיוחד?

מקור ההשראה מספר אחת שלי הייתה מורתי האהובה מרים שלזינגר ז”ל, שהייתה גם מרצה נערצת, גם חוקרת תרגום מהשורה הראשונה, גם מתרגמת ומתורגמנית בחסד וגם פעילה חברתית ופשוט אישה מיוחדת. היא ידעה לעודד ולטפח את הסטודנטים שלה, ודחפה אותי קדימה גם כמתרגמת וכמרצה, כשנתנה לי את ההזדמנות הראשונה שלי והזמינה אותי ללמד תרגום כתוביות בבית-ברל.

7) מהם הספרים האהובים עליך? ואיזה ספרים לא זכו למספיק הערכה לדעתך?

אני אוהבת הכול, ספרות מתח ופנטזיה וצ’יק ליט, ספרות גבוהה ונמוכה. בצעירותי נהגתי לקרוא את ז’ול ורן וסטיבנסון וגם את פטריק קים, את טולסטוי וגלילה רון פדר, כך שהכול הולך. הספר האהוב עליי בכל הזמנים הוא שם הוורד של אומברטו אקו ז”ל, שקראתי אולי ארבע פעמים, ספר שעורר בי את האהבה להיסטוריה (במיוחד של ימי-הביניים) ויש בו כל מה שאני אוהבת בספרות, מתח והגות והומור ציני וטונות של ידע.

לצערי הרב, אני לא קוראת היום מספיק, בעיקר ספרות מקצועית וספרות עיון, גם משום שהסנדלר הולך יחף וחוויית הקריאה שלי (במיוחד של ספרות מתורגמת) קצת נפגמה אחרי שתרגמתי מעל מאה כותרים.

יש הרבה ספרים שתרגמתי ולא זכו להערכה – שניים שהייתי רוצה לציין הם זדון מופלא מאת רבקה ג’יימס, ספר ביכורים חכם שמתאר את העליות והמורדות, הייסורים והפלאות של גיל הנעורים, ומעניין לעניין באותו עניין גם ג’נטלמנים ושחקנים של ג’ואן האריס (ההיא משוקולד), ספר שהיה אתגר קשה במיוחד, אני לא אסביר מדוע כדי לא לעשות ספוילרים, אבל הוא כתוב היטב, מסופר משתי נקודות מבט וכמו שנכתב בבלוג הקוראת, “הטוויסט, שמגיע בכל ספר בלשי, גרם לי הפעם לומר בקול, ‘לא, לא נכון!” ואם כך הדבר, אני עשיתי את שלי. שניהם תויגו כספרי מתח, ואולי משום כך הם לא זכו להערכה מספקת. או שאולי פשוט יוצאים מדי שנה ספרים רבים מדי, ואי-אפשר לתת לכולם מספיק חשיפה.

***

אינגה מיכאלי, מתרגמת ספרות (מעל מאה כותרים עד כה), מתמחה בספרות מסע ומתרגמת קבועה בצוות ישראל פולס של אתר אל-מוניטור. לשעבר יו”ר אגודת המתרגמים בישראל, לימדה תרגום כתוביות, תרגום ספרותי ותרגום שיווקי-יצירתי במכללת בית ברל ומרצה זה שנים בכנסים ובמוסדות בארץ ובחו”ל. כותבת על טיולים ונסיעות למגזינים ולעיתונים בעברית ובאנגלית, ובקרוב גם באתר/בלו

בימים אלה רואה אור הספר “הצל של אמי” בתרגומה (הוצאת פן)

עוד על הספר:

השנה היא 1958. אליזבת נשלחת מביתה שבפרוורים להרטלנד האוס, בית חוף מקסים במחוז סאסקס שבאנגליה, כדי לחסוך ממנה את ימיה האחרונים של אמהּ הגוססת. במרוצת הקיץ האידילי ושטוף השמש בסביבה הנהדרת אליזבת מכירה חברים חדשים ומוכנה להתאהב, אך אין מי שיזהיר אותה שחלומות עלולים להיות מסוכנים.

כעבור כמה עשורים, אדי, בתה הבכורה של אליזבת, המומה כשזרה בשם פיבי מתדפקת על דלתה ומבשרת לה כי יש להן אם משותפת. אדי, המתקשה להאמין, פונה אל אביה, וכך נודע לה שכל מה שחשבה שהיא יודעת על אמה, שנפטרה לא מזמן, בשקר יסודו. שתי האחיות יוצאות למסע מרגש בזמן שבמהלכו ייחשפו לנשים שוברות מוסכמות, לאבות שתלטנים, לרכילות ולשערוריות, ויגלו את האמת המדהימה על אודותיה של אמא שלהן.

ניקולה סקוט נולדה בגרמניה, למדה ספרות אנגלית ואמריקאית ועבדה במשך למעלה מעשור כעורכת ספרותית בהוצאה לאור בניו יורק ובלונדון. כיום היא מתגוררת עם בעלה ושני בניהם בפרנקפורט. הצל של אמי הוא ספר הביכורים שלה.