מיכאל כותב על “מרד המציאות” מאת שטפן צוויג (תשע נשמות, מגרמנית: הראל קין)

לפני שניגשתי לכתוב את הטור השבוע, ניסיתי לנסח לעצמי למה אני כל כך אוהב את הספרים של שטפן צוויג. שקלתי את העומק הפסיכולוגי שאליו הוא מגיע, את היכולת המופלאה והמפליאה שלו לקרוא את בני האדם ולפענח את המניעים שלהם, את ההומור היבש – הכל נכון, אבל בסופו של דבר החלטתי שאף אחד מאלה הוא לא ה-סיבה.

צוויג הוא, כנראה, הסופר המדויק ביותר שאני מכיר, וזו הסיבה. בפראפראזה על השבועה שצריך להישבע לפני עדות בבית משפט אמריקני, צוויג כותב את האמת, את כל האמת ורק את האמת.

וכל אחד מהשלושה הנ”ל חשוב:

ראשית, הוא מספר סיפור, וגם אם זה סיפור שכבר נכתב בעבר (בספר הזה, למשל, זוג אוהבים נפגש אחרי תשע שנים ובודק האם האהבה שורדת את המרחק והזמן שחלפו), הוא מספר אותו בדרך שהיא כולה שלו, לחלוטין בלתי ניתנת לחיקוי.

שנית, הוא מספר את כל הסיפור – הוא לא עושה הנחות לאף אחת מהדמויות. כולן עוברות תחת זכוכית המגדלת שלו, ואולי עדיף – תחת אזמל המנתחים שלו, כי, כמו שכתבתי קודם, צוויג נובר בנפש של הדמויות שלו ומגיע לכל פינה. זה נשמע אכזרי, אבל זה מה שהופך אותו, בעיניי, לסופר כל כך גדול. מבחינת צוויג, אם לשאול את שם ספרה של המשוררת שולמית אפפל, “פחות מאמת אין טעם לכתוב”.

ולבסוף, צוויג כותב רק את הסיפור. הכתיבה שלו כל כך צלולה: כל מילה במקומה, וכל מילה הכרחית, ואי אפשר היה לבחור במילים אחרות. הוא שאמרתי, מדויק.

ובהקשר הזה חובה להחמיא לתרגום של הראל קין – הרי אני לא קורא את צוויג בשפת המקור (הגרמנית המסכנה שלי לא תעמוד בזה), ואת כל היופי הזה קין מצליח להעביר, ובגדול:

“מן הפגישה הראשונה ואילך אהב את האישה הזאת, ואף שהרגש הזה השתלט עליו בסערה עד לחלומותיו, בכל זאת חסר לו הדבר המכריע שיש להשפעה מטלטלת, דהיינו ההכרה המודעת לכך שמה שתירץ לעצמו בשמות כמו הערצה, יראה ונאמנות, היה כבר לגמרע אהבה, אהבה קנאית, חסרת מעצורים, מלאת תשוקה…

אבל אהבה הופכת למה שהיא באמת, רק מהרגע שהיא כבר לא הרגש העוברי שסוער רק בכאב המחשכים שבעמקי הגוף, אלא היא מעיזה לקרוא לעצמה בשם, להצהיר על קיומה, להעלות אותו על דל השפתיים. וככל שרגש כזה ממשיך להתעטף בתוך גולם, כך באה תמיד השעה שקורעת את סבך הקורים והוא מתרסק אז, בנפילה מגובה רב אל המעמקים, בעוצמה מכופלת אל הלב המזדעק.”

אורה כותבת על “פלשתינה אי” מאת ענת זכריה (סדרת כבר לשירה, מוסד ביאליק) ועל “פלורה פלשתינה” של נורית גור לביא (קרני)

השבוע התארחו ב”מילתא” שלוש סופרות שכל אחת מהן הוציאה לאחרונה ספר. השלוש – מורה בסדנת כתיבה ושתי תלמידותיה, הופתעו מאד כשאמרתי שיש קוי דמיון בין שתיים מהגיבורות שלהן. אחת מהן גם הופתעה כששאלתי אותה על א. ב. יהושע כמקור השראה, אם כי “נאלצה” להודות שקראה אותו במהלך הכתיבה…

האם הקשרים באמת קיימים או שאנחנו קושרים דבר לדבר בגלל אסוציאציות מאד פרטיות שלנו?

הפעם זה היה ממש מתבקש. שתי יוצרות ישראליות, האחת משוררת והאחרת ציירת, שבחרו להשתמש במילה פלשתינה בשם ספרן.

“פלשתינה”, לפי הויקיפדיה, הוא שמו העתיק של אזור גאוגרפי במזרח התיכון הכולל בין היתר את מדינת ישראל, יהודה ושומרון ורצועת עזה ואזורים בירדן ובסוריה, והבחירה להשתמש דווקא בשם הזה היא אקט פוליטי.

השירים של ענת זכריה מתחילים בנימה מפויסת כמעט. כך נפתח השיר “אנחנו אנחנו”:

“אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ
אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם
אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר.
אַתֶּם וַאֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ,
גַּם אַתֶּם גַּם אֲנַחְנוּ
רָאשֵׁינוּ בְּרִגְבֵי אַדְמָתֵנוּ…”

אחר כך צומח השיר בקרשנדו ענק והופך לאגרוף בבטן. השירים כה קשים שאני נמנעת מלצטט אותם במלואם. אין לי ספק שהם נכתבו מתוך כאב גדול ודאגה למקום הזה.

ספרה של נורית גור לביא הוא לכאורה ההפך הגמור. הציורים, ציורי פרחים וצמחים של פלשתינה, יפים מאד. ציורים לא-מדעיים, אך עם ציון שמו המדעי של הצמח. הכי מתבקש זה להניח אותו על שולחן הקפה בסלון, וכל יום להשאיר אותו פתוח על ציור יפה אחר. מבט שני, מעמיק יותר, יגלה שלצד הציורים מופיעים מידי פעם משפטים המתארים את המציאות הפוליטית במקום הזה: “נהרג נער פלשתינאי בן 14 בציר קרני 17.04.01” או “אוטובוסים מתפוצצים בדרך היפה של ואדי ערה. 17.03.02”

קראו גם את מאמרו המעניין של רון ברטוש בפתח הספר. בין היתר תופתעו לגלות איך ניתן לגייס אפילו את המדע התמים של חקר הצמחים, הבוטניקה, ולהפוך אותו לסוג של הצהרה פוליטית.

 

***

מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.

דוא”ל: milta.books@gmail.com

פייסבוק: facebook.com/miltabooks