אורה כותבת על ימי שנה, ימי זיכרון, ועל “מפלצת הזיכרון” מאת ישי שריד (עם עובד)
לפני כחודש קיבלנו “התראה” מירין, המזכיר לנו שבסוף אוגוסט (ב-27, אם לדייק) ימלאו שנתיים לטור שלנו, “סיפורים מהפרובינציה”, ושאולי כדאי שנעשה משהו “חגיגי” לקראת האירוע. זה, וגם יום ההולדת העגול שציינתי (לא חגגתי…) לפני פחות מחודש, העלו בי מחשבות על למה בכלל אנו מציינים/חוגגים תאריכים מסוימים. יש תאריכים שמחים כמו יום הולדת – לאנשים, מוסדות, מקומות ומדינות, וגם שנתיים לטור בבלוג, שייך לסוג הזה. ויש תאריכים עצובים – יום השנה למותו של אדם קרוב, למותו של מנהיג או סופר גדול, ויש גם “ימי זיכרון”. לחללי צה”ל, למרד גטו ורשה, לשואה ולגבורה.
בתאריכים השמחים מסכמים את הישגי העבר ורוקמים תכניות לעתיד. את התאריכים העצובים מציינים כדי לא לשכוח. וגם, במקרים ה”כלליים” כדי להפיק לקחים.
אני מודה שעד כה לא קראתי אף אחד מספריו של ישי שריד, על אף דברי השבח שקראתי בביקורות ושמעתי מפי לקוחות נלהבים. למרות שאני חושבת שבאמת אי אפשר לשפוט ספר על פי מה שכתוב על הכריכה האחורית שלו, הם לא הצליחו לעורר את סקרנותי. וגם על הספר הזה הייתי מדלגת, אילולא שמו – “מפלצת הזיכרון”, שהתאים למחשבות הנ”ל.
הספר, סיפרון יש לומר, הוא מכתבו של היסטוריון צעיר ליושב ראש “יד ושם”. ההיסטוריון, שתחום התמחותו הוא מחנות הריכוז של הנאצים על אדמת פולין, מפרנס את משפחתו בהדרכת משלחות תלמידים ואנשי צבא לפולין. הוא מתחיל את דרכו כמדריך מוערך מאד, רהוט, בקיא ו”ממלכתי”. אבל משהו משתבש בדרך.
הוא מקשיב לשיחות של הנערים בינם לבינם ומגיע לתובנות שמזעזעות אותו, והגם שהספר כתוב היטב , ערכו בדברים שהוא מעלה. כבר כמה שנים יש ביקורת על משלחות התלמידים לפולין, אבל שריד מראה לנו מה באמת הנזק שנגרם לנוער שלנו: למרות הזעזוע מהמראות הקשים, הנוער מזדהה עם הנאצים ולא עם קורבנותיהם היהודים. הנוער מעריץ את הכוח ומוכן ליישם את השיטות של הגרמנים על אויביו (שמאלנים, ערבים).
“…אשכנזים, שמעתי כמה פעמים, הם האבות של השמאלנים, לא הצליחו להגן על הנשים והילדים שלהם, שיתפו פעולה עם הרוצחים, לא גברים, לא יודעים להחזיר מכות, מפחדים, רכיכות, מוותרים לערבים…”
“…שמעתי אותם מדברים על ערבים, ככה צריך לעשות לערבים…כאשר מראים להם את מנגנון המוות הזה, הפשוט, שאין בעיה להפעיל אותו מחדש בכל מקום וכמעט בכל רגע, זה מעורר אצלם מחשבות מעשיות…”
הנה כי כן, מכונת ההזכרה הופכת למפלצת. הקורבן הופך למקרבן, כמו שילד מוכה הופך להורה מכה.
שריד מרבה לכתוב על יופיו של הטבע, שבחיקו בוצע הרצח ההמוני של היהודים. גם מוסד “יד ושם” יושב בליבו של יער ירושלים היפה. הוא מרבה לציין את שם המקום – “יער ירושלים”.
להזכירכם, ב-2.7.2014 , ביער ירושלים, נשרף למוות נער ערבי, אבו חדיר שמו, על ידי שלושה צעירים יהודים.
מש”ל.
מיכאל כותב על “רצח רוג’ר אקרויד” מאת אגתה כריסטי (עם עובד, מאנגלית: מיכל אלפון)
הרקול פוארו, הבלש הפרטי הגדול-מכולם-בעיני-עצמו, פרש מעבודתו ועבר לכפר הקטן (והבדוי) קינג’ס אבוט, כדי לגדל קישואים (מחווה ברורה ומשועשעת לשרלוק הולמס, שפרש לסאות’ דאונס שבססקס, כדי לגדל דבורים). רצה הגורל והוא מתגורר בשכנות לרופא הכפר, ד”ר שפרד ולאחותו הרכלנית. הפגישה הראשונה ביניהם מתרחשת באשמתו של קישוא שמושלך מעבר לגדר:
“אלף סליחות אבקש ממך, מסייה. אין לי שום הצדקה. כבר כמה חודשים אני מגדל את הקישואים. הבוקר פתאום אני מתכעס על הקישואים האלה. אני שולח אותם לכל הרוחות – אך אבוי! לא רק ברוח אלא גם בחומר. אני תופס את הכי גדול ביד, אני זורק אותו מעל הגדר. מסייה, אני מתבייש. אני מתחנן…”
זהו, פחות או יותר, כל מה שאפשר לגלות על הספר הזה בלי להרוס אותו למי שטרם קרא.
כן, אפשר להזכיר את הדמויות הנוספות – רוג’ר אקרויד, האיש העשיר בכפר, שנרצח בדקירת פגיון בצווארו, גיסתו ואחייניתו המתגוררות איתו, בנו החורג שרב איתו לפני הרצח, המשרת הראשי והחדרנית (כמה בריטי!) ועוד כהנה. אבל את גלריית הדמויות האלה – כל אחת מהן, בתורה, תהיה חשודה ברצח בעיני הקוראים, גם אם זה לכמה עמודים – אפשר למצוא בכל ספר של כריסטי (ואם נהיה כנים, בכל ספר מתח מז’אנר ה-Whodunit, ה-“מי עשה זאת”, בלשון גב הספר).
למה בכל זאת הספר הזה מיוחד?
בין השאר, משום שהוא הספר שהקנה לכריסטי את פרסומה. זהו ספרה השישי, והוא ראה אור ב-1926, חמש שנים אחרי ספרה הראשון “הפרשה המסתורית בסטיילס”, שבו הופיע פוארו לראשונה (וגם הייסטינגס, שנעדר מן הספר הזה).
לא בכדי הספר הזה נחשב לאחת מיצירותיה הטובות ביותר – הוא היה חביב במיוחד גם על כריסטי עצמה (לצד קלאסיקות מוכרות ואהובות כמו “עשרה כושים קטנים” ו”רצח על האוריינט אקספרס”, וגם ספרים מוכרים פחות כמו “מודעת הרצח”,אחד החביבים גם עליי).
כאמור, אי אפשר לגלות יותר מדי – זו תהיה בגידה בתפקידי כבעל חנות ספרים! – אבל כן אכתוב כך: המהלך שכריסטי מבצעת בספר הזה הוא מבריק, ובזמנו היה חלוצי בספרות המתח. היום יש הרבה ספרי מתח שה”טוויסט” בעלילה שלהם מזכיר את הספר הזה, אבל כריסטי עשתה את זה קודם…
ועוד מילה טובה למעצבת העטיפה דורית שרפשטיין: בספר הראשון בסדרת החידושים, “הפרשה המסתורית בסטיילס”, הופיע על הכריכה חלקו העליון של בקבוק רעל (ותו לא), כאילו כדי לומר שרב הנסתר על הגלוי. בספר הזה הדימוי הבודד הוא של להב פגיון וחלק קטן מהקת, אולי כדי לומר, שוב, שזהותו של בעל היד האוחזת בקת היא בדיוק התעלומה. יופי!
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
אפשר גם לא להגיב על הספר של שריד, ואפשר לא להגיב על הביקורת. ההשתלחות בישראלים, היפוך ‘התפקידים’ בין מי שאיבדו, סליחה, שישה מיליון, לבין אלה שאיבדו אותם מן העולם, זו מחלה של מגזר מסוים. לפעמים עולה מחשבה שמתאימים לכאן דברי המשורר גתה – על הספר ועל הביקורת: ” בין רשעות לטיפשות, הטיפשות הרבה יותר נפוצה בקרב המין האנושי”.
אפשר גם לא להגיב על הספר של שריד, ואפשר לא להגיב על הביקורת. ההשתלחות בישראלים, היפוך ‘התפקידים’ בין מי שאיבדו, סליחה, שישה מיליון, לבין אלה שאיבדו אותם מן העולם, זו מחלה של מגזר מסוים. לפעמים עולה מחשבה שמתאימים לכאן דברי המשורר גתה – על הספר ועל הביקורת: ” בין רשעות לטיפשות, הטיפשות הרבה יותר נפוצה בקרב המין האנושי”.
[…] […]