מאז שסיימתי לקרוא את “חתולה אחרת” מאת טקשי היראידה, כשעה לפני שהתחלתי לכתוב שורות אלה, ניסיתי לחשוב למה אני כל כך אוהב ספרות יפנית. או יותר נכון – איך קרה שרוב הספרים המתורגמים מיפנית שיצא לי לקרוא (אני מניח שכ-15 ספרים), כמעט תמיד יצרו אצלי את אותה תחושה: הנאה עצומה מהכתיבה השקטה, המתבוננת ומלאת הרוך, שהטבע תמיד משחק בה תפקיד חשוב.

המשכתי לחשוב שאולי אני בכלל מאוהב במלאכת התרגום של עינת קופר, שהרי היא תרגמה את כל הספרים היפנים שקראתי, או לפחות את רובם המכריע (כשאני חושב על זה, הספר היפני היחיד שקצת פחות אהבתי, תורגם מאנגלית על ידי מישהי אחרת).

אחר כך ניסיתי להשוות בין ספרים יפנים לספרים משפות אחרות; הייחוד של העברית, כך העליתי בדעתי באותו רגע, טמון בפעלולנות לשונית; לרוסית יש איזו קדחתנות מלאת הומור שחור; באנגלית האמריקאית יש הרבה פעמים פשטות ישירה ומחוספסת; וכך הפלגתי הלאה במחשבות ובהשוואות. כמובן שקשה לדבר על מגוון עצום של יצירות בשפה מסוימת כמקשה אחת, אבל אלה התחושות שעלו בי בזמן שניסיתי לאפיין את החיבה שלי לספרות היפנית.

ולבסוף, שמתי לב למאפיין נוסף שמשותף לרוב הספרים היפנים שקראתי: נדמה בהם כאילו יש מעט מאוד אנשים שגודשים את המרחב הציבורי. זה משונה, כי ככל שאני יודע יפן מאוד צפופה, בטח טוקיו, אבל בספרות היפנית יש איזה מרחב נשימה ופרטיות – יש מקום לטבע לבצבץ, וגם האנשים שפוגשים כמעט תמיד מגיעים בצורה בודדת, ואין תחושה של צפיפות עצומה שנגרמת מההמונים.  

כל המאפיינים שציינתי, שגורמים לי לאהוב כל כך את הספרות היפנית, מתקיימים גם ברומן הקצר/נובלה “חתולה אורחת”. מתואר בו זוג עורכי ספרות שגר בשכירות ביחידת דיור של בית יפני מסורתי בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 של המאה הקודמת – תקופה של אינפלציה גדולה ביפן (כך מסתבר). העלילה מתארת בסך הכל את ההיקשרות של בני הזוג לחתולת רחוב שאימצו השכנים והחלה להכנס גם אליהם (אל הזוג) הביתה. הספר שאנחנו קוראים, הוא למעשה רשימות של הגבר המספר על התקופה בה הכירו בני הזוג את החתולה הזו וכיצד היא נכנסה לחייהם וללבם. החתולה האורחת נמצאת במרכז הסיפור ובמרכז חייהם של הזוג, ומסביבה משתנה הסביבה, משתנים האנשים ומשתנות עונות השנה.

אין לי ספק שהספר מלא גם בלא מעט סמלים ספרותיים; ייתכן והחתולה מסמלת את אלילת המזל (שאליה מתייחס המספר כמה פעמים), ואלמנטים אחרים שמתוארים בסיפור ודאי מהדהדים את סיפורה של יפן באותה תקופה, עם מותו הירוהיטו והשפל הכלכלי. אבל אני חייב להודות שאותי זה לא באמת מעניין; אני פשוט נהניתי לקרוא על החתולה והזוג ועצי הבוקיצה ובעלת הבית הזקנה והשפיריות והשכנים והחתולים האחרים. 149 עמודים של התבוננות בעולם ובטבע, כמו מעין מדיטציית זן.

כך שאם ספרות יפנית שקטה, לירית, קטנה ויפה מעניינת אתכם, כדאי מאוד לקרוא את “חתולה אורחת”. בעיני לפחות, מדובר בספר יפהפה ומרגש.

ומוזמנים להמליץ לי בתגובות על עוד ספרים יפנים שכדאי לקרוא (בבלוג יפן מונוגטארי יש רשימה מייצגת של ספרים יפנים שתורגמו לעברית). וגם, אם אפשר, על איזור עם עצי בוקיצה שאפשר לנוח בצלם.

_________________________

חתולה אורחת, טקשי היראידה. מיפנית: עינת קופר. הוצאת כתר. 149 עמ’.