כשקולנל קורץ, הדמות המיתית והמסתורית מהספר “לב האפלה” מאת ג’וזף קונרד, כותב חיבור על משימתם של הלבנים לתרבת את השחורים באפריקה, הוא מסיים בנ.ב שמוסף בכתב יד על נייר מודפס ובו נאמר: “השמידו את כל הפראים!”. מתוך המשפט הזה מנסה הסופר והעיתונאי השוודי סוון לינדקוויסט להסביר מדוע השואה, ואושוויץ כסמל שלה, לא הייתה אירוע ייחודי של תנועה גרמנית מטורפת, אלא שכלול של אתוס אירופאי עמוק, שקיבל חיזוק מדעי משמעותי במהלך המאה ה-19. לדעתו הגרמנים לא צריכים לשאת באשמה לשואה לבדם, כיוון שרעיון ההשמדה הוא רכוש אירופי משותף ודורות של אירופאים נושאים באחריות עליו.

כדי לנסות להוכיח את התזה שלו, לינדקוויסט מביא עשרות דוגמאות לפשעי מלחמה שביצעו האירופאים ברחבי העולם, לצד אינספור ציטוטים ממאמרים וספרים שמכשירים את “הרג הפראים” כחלק מהאבולוציה האנושית  – תהליך של מעין ברירה טבעית שבו החזק (בעל הנשק) שורד ומשתלט על הטריטוריה של החלש.

במקביל לינדקוויסט יוצא למסע לאפריקה בעקבות “לב האפלה” של קונרד ומנסה להבין מה ידע, חשב וקרא קונרד בזמן שכתב את ספרו. הוא (לינדקוויסט) מנסה להראות שבעוד שקונרד ובני תקופתו היו ערים לפשעי המלחמה שעושים האירופאים בקולניות שלהם, דווקא בני תקופתנו מדחיקים את הפשעים האלה וזוכרים רק את מה שעשו הנאצים. כך הוא כותב:

“כמו בני תקופתו האחרים לא יכול קונרד שלא לשמוע על מעשי הטבח ההמוניים שנמשכו לכל אורכה של המאה ה-19. אנחנו הם אלה שהדחקנו אותם. אנחנו לא רוצים לזכור. אנחנו רוצים שרצח עם יתחיל ויגמר עם הנאציזם. זה הכי מנחם לחשוב כך. אני משוכנע למדי שאדולף היטלר בן התשע לא ישב באבלרט הול כשלורד סולסברי נאם [ראש ממשלת אנגליה שנאם בשנת 1898 באלברט הול והסביר מדוע האומות החיות מנכסות להן בהדרגה את שטחי האומות הגוססות, י.כ]. לא היה בזה צורך. הוא כבר ידע. האוויר ששאפו הוא ובני המערב האחרים בילדותם היה ספוג באמונה שהאימפריאליזם הוא תהליך ביולוגי הכרחי, שעל פי חוקי הטבע מוביל להשמדתם הבלתי נמנעת של הגזעים הנחותים. אמונה זו כבר עלתה בחייהם של מיליוני בני אדם כשהיטלר החליט ליישם אותה בדרכו האישית והייחודית”

כל מי שנכח בקורס “אושוויץ” שהעביר ד”ר בעז נוימן ז”ל לפני כמה שנים בחוג להיסטוריה באוניברסיטת ת”א, מכיר היטב את כל הטענות שלינדקוויסט מציף בספר. מאז מלחמת העולם השנייה היסטוריונים דנים בשאלה האם ההשמדה הנאצית והדרך הגרמנית היו ייחודיות, או שמדובר בג’נוסייד אחד מיני רבים, שאמנם היה בעל כמה מאפיינים ייחודיים (כמו השמדה שיטתית בגז) אבל לא היה שונה במהותו מאירועי ג’נוסייד אחרים במאתיים השנים האחרונות.

גם אם לא רואים בשואה המשך ישיר לפשעים שביצעו האירופים בקולוניות, אפשר לפחות לראות כיצד פרקטיקות מסוימות נוסו קודם בקולוניות לפני לפני שייובאו לשימוש באירופה. גדר התיל, למשל, הומצאה בארצות הברית כדי לתחום אזורי מרעה של פרות, אך השימוש הראשון שנעשה בה על מנת לגדר בני אדם התקיים באפריקה. הגרמנים עצמם, שהיו האחרונים להיכנס למירוץ האימפריאליסטי, הספיקו לבצע ג’נוסייד בשבט ההררו במערב אפריקה בתחילת המאה ה-20, כשהגלו את בני השבט לשמורה במדבר ונתנו להם לגווע שם בצמא ורעב, כשכל מי שניסה לצאת מהשמורה נורה. (הרמן גרינג, אגב, בילה בילדותו במערב אפריקה הגרמנית כשאביו שימש בשלל תפקידים בקולוניות עד שזכה להתמנות למושל נמיביה).

לינדקוויסט דווקא משתדל להמנע מלהשתמש בדוגמאות מגרמניה, ומתאר בעיקר את מעשי הזוועה שביצעו הבריטים והבלגים במושבות שלהם. הוא מראה כיצד המעשים האלה נעשו בידיעתם של האירופאים ואף לווו בהוכחות פסאודו-מדעיות שהכשירו את הזוועות כמעין תופעות לוואי בדרך לקדמה.

אני יכול להפליג עוד ועוד בתיאורים והסברים, אבל בסופו של דבר התכנסתי כאן כדי להביע את דעתי על ספר, וכך אעשה. ובכן, למרות הנושאים המעניינים שהספר עוסק בהם וההבטחות שהיו גלומות בו מבחינתי כקורא, “השמידו את כל הפראים!” מעט אכזב אותי. המסע המובטח בעקבות הספר של קונרד הוא חלקי ביותר – לינדקוויסט בעיקר נמצא בדרך למסע הזה, ורק בסוף הספר הוא מגיע ליעד ואנחנו (כמו משה רבנו) לא זוכים לחזות במסע האמיתי בעקבות מרלו וקורץ. בנוסף, אמנם ההוכחות של לינדקוויסט לתזה שלו די משכנעות, אבל הפיזור שבו הוא מביא את ההוכחות האלה והמריחה על פני שנים, איזורים ואירועים, פוגעים בחדות הטענה שלו ומשטיחים אותה. הוא מביא דוגמאות מספרים של ה”ג וולס על חייזרים, מציג מאמרים שפורסמו בעיתונים במאה ה-19, מספר על מעשים שנעשו לאינדיאנים באמריקה, לאבוריג’ינים באוסטרליה ולילדים באפריקה ובאיים באוקיינוס האטלנטי לאורך 400 שנה, וכורך מעשי זוועה שונים ביחד על מנת להוכיח שהאירופאים הם הפראים האמיתיים. אף על פי שאני נוטה להסכים עם התזה הכללית שלו, ההוכחה שלה בעייתית ולא פעם שטחית.

באשר לחווית הקריאה – גם היא מורכבת מעליות ומורדות; אהבתי מאוד את תיאור המסע שלו בדרך לאפריקה, במיוחד בתחילת הספר, אבל מהר מאוד התיאור הזה נדחק לשוליים ופינה את מקומו לשלל ציטוטים והוכחות על הפשעים האירופאיים. חלקם היו מעניינים וחלקם היו משעממים או לכל הפחות חזרו על עצמם. התחושה הכללית היא כאילו לינדקוויסט הגיש לנו מבחר רשימות והגיגים שכתב, בלי שעורך כלשהו ישב וסידר אותן כך שחווית הקריאה תהיה רציפה וקולחת. ייתכן שחוסר הסדר הוא מכוון, אבל בעיני לפחות, זה לא נשא חן.

“השמידו את כל הפראים!”, אם כן, הוא ספר שמכיל קטעים מעניינים לצד פיזור מעייף. אבל גם אם הוא לא מעניין ומהנה כפי שיכול היה להיות לטעמי, הוא עדיין מהווה קריאה חשובה ומעוררת מחשבה באשר להתייחסות שלנו אל האחר ואל תיאוריות ואמונות שמבקשות למרק את המצפון שלנו.

כך לינדקוויסט מסיים את הספר:

_________________________

“השמידו את כל הפראים!”, סוון לינדקוויסט. משוודית: דנה כספי. הוצאת עם עובד. 196 עמ’.