“נפשות מתות” של גוגול הוא האהוב בה’ הידיעה, ו”אנה קרנינה” של טולסטוי מיד אחריו. האבסורד הקיומי של גוגול, הריאליזם החומל של טולסטוי ואפיון הדמויות המופתי של שניהם השאירו אותי נדהמת. גם “ארוחת בוקר של אלופים” של וונגוט ו”החלקיקים האלמנטריים” של וולבק עשו עלי רושם מאוד חזק ואפל. בגזרת השירה, “באר חלב באמצע עיר” של חזי לקסלי הוא ספר שאני תמיד חוזרת אליו כדי לקבל פרופורציה על החיים. 2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?
ספר הילדים האהוב עלי הוא “עצרת הינשופים” של דודו גבע, שאבא שלי היה מקריא לי הרבה בילדותי. גבע היה חבר ילדות של אבי, והוא העריץ את הקומיקס וההומור שלו. אני נדבקתי בעקבותיו בהתלהבות מהיצירתיות וההומור המטורף של גבע. הסיפור ב”עצרת הינשופים” הוא אודות מכשפה שהחליטה לכבות את הירח, ובעקבות זאת מחליטים הינשופים על עצרת מחאה. תמיד רלוונטי.
3) מה הספר האחרון שקראת?
“שמונה עשרה מלקות” של אסף גברון, שיצא ממש לאחרונה. זוהי קומדיה בלשית, ובה תנין, נהג מונית, וחברו בר, הייטקיסט פורש, מחליטים לפצוח בחקירת רצח בין חבורת קשישים בני שמונים. את הפרשייה מלווה אירוע מימי המנדט שבה חברי האצ”ל חטפו חיילים בריטים והלקו אותם, כנקמה על הנוהג הבריטי להעניש בהלקאה. החקירה מטיילת (במונית) דרך נופים יומיומיים של משפחתיות והורות, ומגיעה לאזורים עם גוון קינקי ככל שהזקנים נפתחים בפני הבלשים החובבניים. ספר מצחיק, מלא בהפתעות וגם רגעים נוגים עם תנין ומחשבותיו תוך כדי נהיגה.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה‘?
בגדול אני לא משתגעת על ספרות מודרניסטית, כלומר, סופרים מתחילת המאה ה-20, שעשו כל מיני אקספירימנטים אינטלקטואליים על מערכת העצבים של הקוראים. כל מיני ג’יימס ג’ויסים, וירג’יניה וולפים, אפילו בורחס, די מרגיזים אותי בקריאה, ולא לטובה. האקדמיה והתפיסה הכללית של “הטעם הטוב” נוטים להגדיר את הסופרים האלה בתור קריאת חובה, ולכן קוראים רבים שאוהבים ספרות בגלל תוכן ועלילה, איבדו בה עניין ומצאו בה בעיקר התעסקות עצמית בשפה ובצורה. יש פה גם עניין של מעמד, ככל שהספרות נעשתה יותר דמוקרטית ואנשים רבים יותר זכו להשכלה, ככה האינטיליגנציה חיפשה דרכים מורכבות יותר ליצור חיץ בין ספרות “טובה” לספרות “המונית”, ויש פה מהלך סמוי של נישול. בזמנם הייתה לכתיבתם הקשר היסטורי של זעזוע מהמודרנה וממלחמות העולם, אבל היום היא מתפקדת כשומר סף בין מי ש”מבין” למי שלא. זה נכון גם לחלק מן האמנות המודרנית, עד היום אנשים נכנסים למוזיאונים ומשתעממים מול קנבסים של אקספרסיוניזם מופשט. מובן שמעריצים של הספרות הזאת יתעצבנו עלי על העמדה הזאת. נבדלים מהם למשל קפקא ופרוסט, שגאונותם היא מובהקת לחלוטין.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
ב-2015 הוציא המשורר יונתן לוי ספר שירה ומחזות בשם “מלכיטוס” בהוצאת דחק, ובעיני הוא אחד המשוררים הטובים ביותר שפועלים כיום בישראל. אי אפשר לומר שלוי לא זוכה להערכה, המחזות שלו הפכו לקאלט ורבים מכירים בכישרונו. אבל הספר הזה הוא הזדמנות לראות את הכתיבה שלו בדפוס ולא רק על במת הקראות שירה ותיאטרון. כך אפשר לתת תשומת לב לשירתו, לשורות יפות כמו: “אל אלה הרגילים למדוד אותנו בפטיש ומשור// אין לנו מה לומר// אין לנו מה לומר// לאלה השומעים “נגר” וחושבים “כיסאות”.// כי לא בכיסא הנגר// ולא בארון// ולא בשרפשף-// כי אם בנסורת// בנסורת הנושרת בין הדברים// כזרעים על הקרקע//….”
6) מיהם הסופרים האהובים עליך?
אתמקד בסופרים הישראלים האהובים עלי; יהושע קנז הוא סופר אדיר, ואני במיוחד ממליצה על “התגנבות יחידים”. אלונה קמחי היא סופרת שאני מאוד מזדהה עם סגנונה, בכתיבתה מתקיימים בו זמנית ריאליזם קשוח, וגם דרמה ענקית של רגשות (כמו בחיים). מהסופרים הזקנים יותר, אני מאוד אוהבת את מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם (שבעצם כתב ביידיש), שכמה מהסיפורים שלהם עומדים ממש לצד גוגול על מדף הספרות הגדולה.
7)ספר שנתן לך השראה?
“קהילתנו – הגות, לבטים ומאווי חלוצים” הוא ספר שהשפיע עלי ביותר בעת שכתבתי את ספרי האחרון “הקומונה”, וגם הבאתי מתוכו ציטוטים. זהו ספר שנכתב על ידי חברי קבוצת ביתניה, שהיו הקבוצה השיתופית הראשונה של השומר הצעיר. הספר מרכז וידויים שכתבו חברי הקבוצה, בעלי אופי אקספרסיבי ולפעמים לירי, על הקושי בחיים בא”י והחיים בקומונה. בגלל הראשוניות של הטקסטים והאופי הדרמטי שלהם, הם הפכו מכוננים, ובהשראתם נכתבו ספרים רבים. המאוחר והמוכר ביותר הוא המחזה “ליל העשרים” של יהושע סובול משנות השבעים, שבעקבות הצלחתו הדפיסו שוב את “קהילתנו” והוא עלה מתהומות הנשייה. על כל העניין יצא גם ספר מחקר מעניין מאוד בשם “נקודת הבראשית” של שולה קשת בקיבוץ המאוחד. אני חקרתי את הנושא והתעניינתי מאוד בוידויים של אותם חלוצים, בנקודות המפנה והדרמה שקרו ביחסיהם בתוך הקבוצה, כמודל לקומונה שאני בניתי בספרי, להבדיל כמובן.
8) ספר עיון מומלץ?
“קומונות ואורחות חייהן” של שלום וורם הוא ספר עב כרס, שנכתב על ידי חוקר ישראלי בשנת 68, בעל רוחב היריעה ועומק שלא נופלים מהתנ”ך. ההשוואה הזאת עשויה להישמע מוקצנת, אבל יש לה בסיס. הספר עוסק בקומונות בארה”ב וברוסיה שקדמו את תורתו של מארקס. בכל אחת מן הקומנות התאגדו קבוצת אנשים שמאסו בסדר הקיים וחשבו שהם יוכלו לקבוע סדר אחר. במעשה הבריאה הזה נוצרו, אחת אחרי השנייה, גרסאות מעוררות תדהמה ופלצות למוסר האנושי הבסיסי ביותר. וורם ירד לחקר הדברים כהווייתם, מן האידיאלים הגדולים שבשמם יצאו הקהילות לדרכן, ועד למריבות אודות נהלי הכביסה. מסיפור לסיפור, עולה קולם של בני אדם שחשו צורך להמציא את קיומם מן הייסוד. כיום יש להשיג את הספר רק בחיפוש בחנויות יד שנייה. ניתן גם למצאו בספרייה הלאומית.
9)מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?
הספרים שעושים לי הכי טוב בלב, וחופשה מקריאה כבדת ראש, הם ביוגרפיות של כוכבי רוק שאני מעריצה. בינתיים נהניתי מאוד מהביוגרפיות של ג’ון לנון ודיוויד בואי שיצאו בעברית, וגם מספרה של פטי סמית’ “רק ילדים”. אני לא נהנית לקרוא באנגלית ולכן מוגבלת בעיקר למה שמתרגמים לעברית. אולי מישהו ירים את הכפפה ויתרגם את האוטוביוגרפיה המוזרה שהוציא מוריסי?
***
מיכל פיטובסקי, ילידת 84′, פרסמה ב-2012 את הרומן “אספלט” בהוצאת כתר, שזכה להצלחה. היא זכתה במלגת “פרדס” מטעם הספרייה הלאומית, אשר פינתה שנה מחייה לצורך כתיבת הרומן השני – “הקומונה” שיוצא לאור בימים אלה. הספר רואה אור תחת “אוגנדה”, לייבל מוסיקה עצמאית, לאחר שמומן בהצלחה בפרויקט “הדסטארט” ועבר את יעד המימון בתוך שבועיים וחצי מיום השקתו.
ניתן לרכוש את הספר בכל חנויות הספרים וגם בלינק הזה.
עוד על הספר:
אינצי היא נערה כריזמטית, אידיאולוגית וסוערת בת 19, שחיה בקומונה ביחד עם חבריה בשנת שירות בחולון. הם רוצים לשנות את העולם, אך נתקלים בעיקר בשנאת שמאל בוטה ובמחסור חמור בחניכים. לאינצי יש רעיון הזוי – במקום לגייס חניכים, הם יכנסו להריון קומונרי ויביאו תינוקות שמאלנים לעולם. הרעיון שלה מתקבל בתחילה כבדיחה בקומונה, אך מחלחל למציאות דרך תשוקותיהם הסודיות והאהבות הנכזבות שרוחשות בדירה המשותפת.
כרמית מאוהבת באינצי, אלעד ותות חושקים בשמרי, וזויה חושבת שהיא בשליטה מוחלטת, בלי להיות מודעת למה שמתרחש בגופה. אולם כל הסערות לא מתקרבות בסדרי גודלן לסופה שתתרגש עליהם, כשכל העולם יגלה שהקומונריות בעיצומו של הריון מהפכני.
“הקומונה” נכתב מתוך תשוקה לרוח נעורים ואידיאולוגיה, שמי שחווה אותה לא ישכח אותה, ומי שלא התנסה בה, יוכל להתענג עליה מתוך קריאה. דרך חברי הקומונה מעלה המחברת שאלות נוקבות על גורלו של הפמיניזם, על מקומו של הרחם הישראלי ב-2017 ועל עתיד המחשבה הליברלית לנוכח המלחמה הדמוגרפית של ההווה והעתיד.
“ספר מרתק ומטלטל. סיפור יוצא דופן בנוף הספרות הנכתבת כיום בארץ” – יהושע סובול.
“הרומן מעלה זווית שלא מתייחסים אליה – השמאל, והעולם הליברלי בכלל, נמצא בתבוסה מחפירה בכל מה שקשור למאבק הדמוגרפי” – אסף גברון.
[…] השאלון עם מיכל פיטובסקי, מחברת הספר "קומונה" (הוצאת אוגנדה) […]