גילוי נאות: אני קוראת לאט ומעט. מעט זה עניין יחסי כמובן. מעט, כי זה הרבה פחות משהייתי רוצה. קצב הקריאה שלי נע בין 2-5 ספרים בחודש. חלק ניכר מהספרים שאני מתחילה אינני מסיימת. אינני חלק מהמלייה הספרותי. פסגת השכלתי הפורמלית היא חמש יחידות בספרות, לפני עשרות שנים. ואינני מתפרנסת מכתיבה בשום צורה.

מאז שהתחלתי לכתוב, אני משתדלת לקרוא לפחות טעימה מהספרות ׳הגדולה׳. שיהיה לי מושג.

ל״דקלי הפרא״ של וויליאם פוקנר הגעתי בעקבות המלצתה של הספרנית המקסימה בספריה השכונתית שהתבקשה לבחור לי אחד מתוך המבחר של המחבר. תודה ענבל.

הרומאן מורכב משתי עלילות המתרחשות במרחק של עשר שנים, וללא קשר במישור ההתרחשות, המסופרות בספר לסירוגין. אלה הם שני סיפורים דרמטיים, ונוגעים-ללב, היכולים להיקרא בנפרד. האחד, סיפור אהבתם של שרלוט והארי (דקלי הפרא), והשני קורותיו של האסיר הגבוה (איש זקן).

המבנה הייחודי, החדשני לזמנו, התקבל בהשתאות, כך הבנתי. פוקנר הסביר שקריאתם המשולבת של שני הסיפורים, יוצרת מבנה של קונטראפונקט (שירת קנון, שתי נעימות המנוגנות בו זמנית ויוצרות מימיד מוזיקלי נוסף) תאור מהימן לחווית הקריאה, הכמו-מוסיקאלית היוצרת ניגודים ותקבולות, ומעניקה להם משמעות חדשה.

ובכן-

וואו. איזה ספר. טלטלה שהתקשתי להניח מהיד, עד שסיימתי את המשפט האחרון באחרית הדבר המחכימה של סמדר שיפמן.

אני משחררת את עצמי מאתיקת חוקי הספוילרים (הספר נכתב לפני כמעט שמונים שנה.) מה גם, שפוקנר עצמו מקדים את המאוחר מבחינת מסירת העלילה, ועדיין הקריאה מרתקת ומותחת.

שני סיפורים שאינם נפגשים בזמן ובמקום, אבל כרוכים זה בזה ומעצימים זה את זה. ספר שהוא כולו אמיתות ואבחנות מבריקות על הקיום הרגשי האמפירי. שני הסיפורים מחפשים את התשובה לטעם החיים, לאהבה, לקשר בין גבר לאשה, כאשר נרטיב אחד בודק את ההתמסרות המוחלטת, והשני את הבריחה המוחלטת ממנו. בשניהם יש גבר הנאמן לערכים ״גבריים״ ושניהם אחריתם אסון בעיניים קונבנציונליות, ואולי גאולה בעיניים ערכיות. היצירה כולה מכילה סתירות וניגודים המשלימים ומעצימים זה את זה, במין פרקטל שמהדהד תוכן וצורה, בפרטי עלילה ובמטבעות לשון.

ספר שמתעלה מעל זמן, מקום, סגנון. (אמריקה 1939), בעיקר בגלל הכתיבה המהודקת והרזה. האם גם הסגנון התמציתי, שאינו מפליג בתיאורים הוא בחירה אמיצה (ואולי חדשנית?) הרבה לפני שהיתה טלווזיה בכל בית, שייתרה את התיאור רב המלל של מה שניתן להבהיר בתמונה אחת. אין לי כלים אקדמאים לתת לכך תשובה, אבל לא פעם הופתעתי מנקודת מבט שנראתה לי, הקוראת התמימה, עכשווית ומשקפת את הוויית החיים בימינו. 

על הספר ועל יצירתו של פוקנר נכתבו מן הסתם הררי מילים, והוקדשו לו אלפי שעות לימוד. יהיה מרתק להעמיק ולחקור, ולו בגלל שהכתיבה המזוקקת מצריכה שמירה על ריכוז לאורך הקריאה. לעיתים בתוך פסקה מונח משפט שמהווה מפתח להבנת סיטואציה מרכזית. תחושתי היא, שכל קורא ימצא בו את המילים שנכתבו במיוחד בשבילו.

בשתי מילים – תקראו. נפלא.

בשלוש מילים (פוקנריות) – אל תקראו. תהיו.

__________________________

דקלי הפרא, וויליאם פוקנר. מאנגלית: משה זינגר. הוצאת הספריה החדשה. 221 עמ’.

***

חגית שדה, מעצבת ומרצה לעיצוב טקסטיל, בעלת המותג ״B.Knit” לאופנת בית. פרסמה סיפורה וטקסטים בכתב העת פטל, בקורא בספרים ובאתר “אחר” של רון מייברג. חיה בתל אביב.