ביקורת: “ארוחה בחורף” מאת הובר מנגרלי (הוצאת עם עובד)

האם אפשר להזדהות עם סבל של חיילים גרמנים במלחמת העולם השנייה? התשובה היא כן. גם אם אתה יהודי שחלק ממשפחתו נרצח ע”י אותם חיילים (או דומים להם). לפחות כך זה במקרה שלי. עם זאת, תמיד יש לי ייסורי מצפון תוך כדי הזדהות כזו, וקונפליקט פנימי שמנסה להתנגד לתפיסת “הבנאליות של הרוע”.

הקריאה בספר “ארוחה בחורף” מאת הובר מנגרלי מעלה את כל התחושות והשאלות האלה. העלילה מגוללת יממה בחייהם של שלושה חיילי מילואים גרמנים המשתייכים ליחידה בפולין שתפקידה לחסל יהודים בכיתות יורים. החיילים לא מסוגלים לסבול עוד את ההשתתפות האקטיבית בהרג היומיומי, ולכן הם מתנדבים לצאת מהמחנה ולחפש יהודים שיזינו את כיתת היורים למחרת. וכאן מצוי הקונפליקט הבסיסי: אם הם ימצאו יהודים, הם אמנם יקבלו פטור למחרת, אבל מכונת ההרג תמשיך לפעול והדם ימשיך להיות על ידיהם ועל מצפונם; אם הם לא ימצאו יהודי, הם עצמם יחזרו למחרת לכיתת היורים.

בספר ניתנים כל מיני ביטויים לקושי של החיילים להשתתף בהרג היומיומי, והדבר מעוגן גם במחקר ההיסטורי. אחד ההסברים להקמת מחנות ההשמדה (כשנתיים או שלוש אחרי תחילת המלחמה), מתייחס לקושי שהיה לחיילים הגרמנים לראות את קורבנותיהם מול העיניים; ישנן עדויות רבות על חיילים שהחלו לכוון למעלה, לפספס בכוונה, או פשוט להשתגע. ההשמדה, זוועתית ככל שתהיה, היא פתרון “סטרילי” יותר, ומשחררת את החיילים מביצוע הרג המוני במו ידיהם.

בסיפור של מנגרלי נמצא לבסוף היהודי שאפשר יהיה לחזור איתו למחנה, אך לפני החזרה עוצרים החיילים בבית פולני נטוש, ומנסים לקושש לעצמם ארוחה, כיוון שלא אכלו כל היום (הארוחה הזו נמצאת במרכז הספר וממנה שמו). כשהמספר מבחין בפתית שלג שרקום על מעילו של היהודי, הוא מסביר באמצעותו את הקושי הבסיסי של החיילים הללו:

“אם אתם רוצים לדעת מה הדבר שהכי הכאיב לי, ומכאיב לי עד היום הזה, זה היה לראות דברים כאלה על הבגדים של היהודים שעמדנו להרוג: רקמה, כפתורים צבעוניים או סרט בשער. כל אותן מחוות אימהיות עדינות קרעו לי את הלב. אחר כך הייתי שוכח אותן, אבל באותו רגע הן קרעו לי את הלב וסבלתי בשביל האימהות שיום אחד ירגישו את הכאב הזה בעצמן. אחר כך, בגלל הסבל שנגרם לי בגללן, שנאתי גם אותן. ובעצם שנאתי אותן לא פחות ממה שסבלתי בשבילן.

ואם אם רוצים לדעת עוד, השנאה שלי הייתה אינסופית כשהן לא היו שם כדי לחבק אליהן את האוצרות שלהן, הדבר הכי יקר להן עלי אדמות, בזמן שהרגתי אותם. פעם הן רקמו בשבילם או שמו להן סרט בשער, אבל איפה הן היו כשהרגתי אותם”.

המונולוג הזה מכעיס, ושובר, ומעצבן ומעורר הזדהות וחלחלה בו זמנית. אבל זו הייתה המציאות של חלק מהחיילים הגרמנים במלחמת העולם השנייה, בין אם נרצה להכיר בכך ובין אם לא. אולי אנחנו לא צריכים להתעניין במחיר שמשלם התליין, אבל הוא קיים במקרים רבים – במיוחד אם הוא רוצח בפקודה.

הספר הזה בנוי כמו סיפור קצר (והוא גם קצר בעצמו – 127 עמודים) – לדמויות בו אין עומק של ממש והוא בעיקר מנסה לתאר מצב מסוים בנקודה מסוימת בזמן; מעין הצצה לרגע לחיים של אנשים. עד 20 העמודים האחרונים בערך, חשבתי שהוא “בסדר”, אבל לא יותר מזה; התיאור היבשושי והעיסוק בסיטואציות שהן בסך הכל לא זרות לי, גרמו לי לחשוב שזה לא יותר מסיפור קטן וקצת מעניין על רגע במלחמה. אבל העמודים האחרונים העלו הילוך; לא כי קרה בהם משהו מיוחד מבחינה עלילתית, אלא שכל האנרגיה שהצטברה מתחת לפני השטח – כל השאלות והדילמות – הכל התחיל לצוף על פני השטח סביב השאלה שפתאום עלתה לחלל האוויר: האם לשחרר את היהודי כדי להשאיר זיכרון אחד טוב מהמלחמה הזאת? הדיון בין החיילים מוציא החוצה את כל העיוות של המלחמה ושל הסיטואציה שבה נמצאו הקורבנות והרוצחים גם יחד.

“ארוחה בחורף”, אם כן, הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה. הוא לא גדול, הוא לא חשוב והוא לא גאוני – הוא פשוט ספר שלוכד משהו מהוויה האנושית ומראה את המורכבות שלה בצורה אינטליגנטית ועם זאת בהירה וקריאה.

כדאי לקרוא (גם אם לא חובה).

____________________________

ארוחה בחורף, הובר מנגרלי. מצרפתית: עמנואל פינטו, הוצאת עם עובד. 127 עמ’.