מיכאל כותב על “בלונדיניות גבוהות” מאת ז’אן אשנוז (לוקוס, מצרפתית: ארז וולק)
בשבוע שעבר התקיים ברחוב שלנו פסטיבל פסלים חיים. עשרות אלפי אנשים מרחובות, מיישובי הסביבה וגם מיישובים מרוחקים יותר הלכו מקצה אחד של הרחוב לקצהו השני בנהר עצום (באמת, לא ראו את המדרכה!), וחלקם גם נכנס אלינו.
אנשים שלא מכירים את החנות שואלים לפעמים “איך אתם שונים מהרשתות”?, ואני חייב להודות שזו שאלה שתמיד מפתיעה אותי, כי אם אותו אדם היה מסתכל סביבו לשתיים-שלוש דקות, הוא היה מבין לבד: יש לנו (המון) ספרים.
סניפי הרשתות – אני לא חושב שאני מחדש למישהו – הפסיקו כבר לפני כמה שנים להיות חנויות ספרים. הם הפכו לחנויות פנאי. אגב, זה בסדר גמור – לחנויות פנאי יש זכות קיום, פשוט הייתי רוצה שהרשתות יהיו כנות עם הציבור (ועם עצמן) ויודו בזה. חנויות שמוכרות מכשירי כתיבה, משחקים, בובות, מחזיקי מפתחות, בקבוקי שתייה, בשמים, מגבות, צעיפים, קופסאות אוכל, ספינרים, תבניות אפייה ועוד ועוד, הן כבר לא חנויות ספרים.
אגב, חשוב לומר שגם לנו יש כרטיסי ברכה, לוחות שנה ואפילו, רחמנא ליצלן, מעט משחקים. אבל כל אלה באים בנוסף לספרים שלנו, ולא במקומם.
למה נזכרתי בכל זה היום? כי גם מבחר הספרים המועט שהרשתות בכל זאת מחזיקות הוא מצומצם, וכולל בעיקר את רבי המכר של השעה, אולי עוד כמה ספרים של אותם סופרים, ולא הרבה מעבר. אנשים נכנסים ושואלים אותנו בדחילו ורחימו אם יש לנו ספרים של עמיחי או מורנטה, אפלפלד או המינגווי, וולף או גינצבורג (ולא הזכרנו את ספרי העיון) ומופתעים לראות אותנו ניגשים למדף ושולפים את המבוקש. בדרך כלל תבוא אחר כך הקריאה “בשום מקום אחר לא מצאתי!”
המיינסטרים – כמו גם חנויות פנאי – הוא חשוב ובעל זכות קיום, אבל את מה שלא נמצא עמוק במיינסטרים צריך, מתברר, לחפש (ולמצוא) בחנויות הספרים העצמאיות: את ההוצאות הקטנות, ההרפתקניות, הניסיוניות.
למשל, הוצאת “לוקוס”, שהספר האחרון שלה – “בלונדיניות גבוהות” – פשוט מסרב ליפול תחת איזושהי הגדרה. מוזר, במובן הטוב של המילה. אולי זה ספר מתח, אולי מסמך ביקורת (על תרבות הפופ? על מצבן של נשים בעולם? על שיגעון? על כל אלה ועוד?), אולי רומן פסיכולוגי. הכל, רק לא מיינסטרים.
מיהי גלוריה סטלה (כלומר “תהילה” ו”כוכב”)?
“האישה שנולדה בשם גלואר אבגרל והייתה דוגמנית אפנה כבר כנערה צעירה, נכנסה לעולם השעשועים בשם הבמה שהמציא ז’ילבר פלון, מאהבה ולימים אמרגנה.
המאזן: שני התקליטים במהירות ארבעים וחמישה סיבובים לדקה, מופע באוליפמיה, כמה סיבובי הופעות באמריקה, מקום שלישי במצעד המכירות עם “מופרז”; תצלומים, חתימות, הקמת מועדון מעריצים, סרט קולנוע באופק;הכל נראה מבטיח לפני הנפילה החשודה של ז’ילבר פלון מקומה רביעית במורד פיר מעלית.
מאז ואילך: חשדות, חקירה, עדים מעם התביעה, כתב אישום, משפט, גזר דין (חמש שנים; נסיבות מקלות), כלא, שחרור עקב התנהגות טובה, היעלמות.”
מפיק טלוויזיה מבקש למצוא אותה, לסדרה שהוא מכין על בלונדיניות גבוהות: קים נובאק, ג’ין הרלו, אניטה אקברג (הקטעים שבהם הוא עובד על הכנת הסדרה יחד עם מזכירתו אדירים), ושולח בעקבותיה חוקרים פרטיים. היא חומקת מהם, בורחת שוב ושוב ובדרך מתייעצת עם חבר דמיוני – מוזר, כבר אמרנו.
חשוב לקרוא את הספר בערנות, כי מדי פעם מבליח משפט נהדר כמו “כדי למלא את הדממה כבדה שהשתררה, התנדבה מכונית מטוב לבה לעבור בשדרות ז’נרל ברינה” או שלושת המשפטים שמסיימים את הספר (ושאי אפשר לכתוב אותם כאן, מחשש לספויילר).
אורה כותבת על השועלים החדשים בספרות הילדים והנוער
תמיד כתבו על שועלים. מימי אזופוס (המאה החמישית לפני הספירה) ועד ימינו השועל מככב במשלים ובסיפורי עם. הוא אינו שוחר טוב, הוא ערמומי ועם זאת – לא כזה חכם.
והנה, לאחרונה אנו מוצפים בספרי ילדים בהם מתוארים השועלים באור שונה לחלוטין.
הנה רשימה חלקית של ספרים:
Fox’s Garden / Princesse Camcam
(ספר ללא מילים כלל, והסיפור מובא באמצעות ציורים יפהפיים בלבד)
שועל / קייט בנקס, הוצאת כנרת
שועל / מרגיט ווילד (איזה שם סמלי!), הוצאת צלטנר
בלתי נפרדים / שרה פניפקר, הוצאת מודן (ספר לנוער)
ומשלנו – פתאום נשבה הרוח / גלית רבא”ד, הוצאת כנרת.
בכל הספרים מצוייר השועל כבעל חיים חמוד, יפהפה ואצילי, אדמוני כשלהבת אש ובעל זנב מפואר (לא סתם חמדו את פרוותו לתפירת מעילים.) ובכל הסיפורים השועל חי בטבע, וגם אם יש לו מגע מסוים עם בני האדם, ומגע חיובי אפילו, בסופו של דבר הוא שב אל הטבע. פרא אציל ובלתי מבוית, בניגוד לקרובו הכלב, שבוית ואולף והפך למשרתו הנאמן של האדם.
האם יש כאן כמיהה רומנטית לשוב אל התמימות של העבר? אל החיים קרוב לטבע?
רמז לכך ניתן אולי בציור שבסוף הספר “פתאום נשבה הרוח”. ציור השונה בסגנונו מכל הציורים שבספר, ובו מתוארים שלושת הילדים והוריהם כצלליות הניבטות מחלונות הבתים המוארים. הציור הזה הזכיר לי את הציור של גדי ופלוטו השבים בערב הביתה (“איה פלוטו” שסיפרה לאה גולדברג 1957) וגם את דמות הילדה השחורה של “ארדי” (בית חרושת לג’לי ותמציות אפיה שהוקם במחצית הראשונה של המאה העשרים ושרד עד שנות השמונים של אותה מאה).
על אף הפיתוי בהתרפקות על יפי הטבע ועל אף שהחיים בטבע מהווים את האנטיתזה לתרבות הקניונים, לתרבות הצריכה המופרזת, הבולימית, יש להיזהר שלא ללכת רחוק מידי עם הרעיונות האלה. להזכירכם- התנועה הרומנטית הגרמנית היתה המצע לצמיחת האידאולוגיה הנאצית.
***
מילתא – חנות ספרים, יעקב 36, רחובות. טל. 08-6498979.
[…] 17) סיפורים מן הפרובינציה: בעלי חנות הספרים "מילתא" ממ… (עברית) […]