בתוך לב העולם

לִיל הגיעה סוף סוף למקום שחיפשה: האסיפה הגדולה של מועדוני הקריאה של אמריקה. היא היתה סופרת ישראלית בשמלת פשתן לבנה, העיר היתה לב העולם, ולְלִיל היו בעיות עם הרגל. היא צעדה בכוח רב, נשענת על מקל ההליכה האהוב עליה, שהביאה מן הבית, ובדקה בעיניה את השלטים עם מספרי הרחובות. ביחד איתה היתה בחורה כחולת עיניים, שלִיל מצאה באחת ההתנחלויות והפכה אותה למין בת לוויה. כחולת העיניים נשאה בתרמיל הגב שלה את הספרים ודפי הרשימות של לִיל, היא היתה איטית ושתקנית, והאטימות שלה עיצבנה את לִיל. היא מיששה בזעם את הידית הירוקה של מקל ההליכה וקיללה את התשוקה שבערה בה.

חלק ניכר משנותיה של לִיל עברו עליה בשקט וביציבות של סירה על פני אגם כחול. היא היתה אמא, היא היתה סופרת, והיא היתה נזירה. זה היה המרשם הסודי שלה לשקט ולכתיבה יציבה. אלא שמשהו בלתי ברור קרה עכשיו ללִיל. הוא קורה לה מאז שהחליטה לצאת לדרך, לשכוח את בעיות הבריאות שלה ולצאת להילחם על הספר שלה, יציר כפיה ודמיונהּ, שעל אף כל הציפיות והחלומות שבנתה סביבו, היה בודד ובלתי אהוב בארץ. וכשלִיל ישבה בחדרה, מוקפת בערימות הספרים שאיש לא קנה, הגיעה אליה כמו משמיים ההצעה מניו יורק ולִיל החליטה שהיא נוסעת. היא תילחם על הספר שלה באמריקה. ובמשך חודשים ישבו ועבדו על התרגום, וכל הזמן לִיל הרגישה שהסירה שלה טובעת. פני בחורים מהעבר הופיעו בלילות והפריעו לה לישון. היא נישקה אותם בלהט והם ליטפו את גופה. לִיל ברחה מהם לחדר האמבטיה ועמדה מול המַרְאָה.

היא ראתה את שיערה הדהה, את החריצים על פניה, ושני כתמים אדומים הבהיקו על לְחַיֵיהָ. הכתמים היו חדשים והצבע האדום שלהם הלך והתחזק. היא הביטה בהם והתביישה. שיטפון של רצון להיעלם הציף אותה, רצון למחוק את פניה ולהיעלם מהמראָה.

תשוקה לברוח תמיד ליוותה אותה במינוּן נמוך, כמו אותו פרח מיובש ששמרה בין פנקסי הכתיבה והעבירה בעדינות מפנקס לפנקס. למה שמרה אותו בכלל? ומי מייבֵּש פרחים? היא והסודות שלה, והבּוּשה, וגופהּ המתעורר. ותמיד היו לה חלומות, יצִירֵי לילה מסובכים שהקיפו אותה ונחו על עיניה. ובין הבחורים שהופיעו עכשיו והפריעו לה לישון היה אחד שֶממש שיגעַ את לִיל, שפניו צצו והביטו בה גם בשעות היום. פנים שחומות ומזוקנות וצחוק של שתיין, ומאחורי האישונים שלו, במעמקי החיוך הרחב, מָשהו רך ופגיע, שמור כמו סוד ישן. והמָשהו הזה אהב אותה. הוא עטף את לִיל באהבתו ופיזר עליה, על כל גופה, את ידיו ואת שפתיו הרכות כמו פרחים, ומִלְמֵל ודִיבּר וצִייר, כן, גם צִייר. הוא ילד מרוקאי פראי שנעשה אמן. והוא מצייר אותה, מצייר נפלא, הוא הופך אותה לפלא ואנשים מביטים בה. ובשקט בשקט כשהוא ישן, גם היא מביטה בעצמה. והוא צוחק והוא נוגע, ומתחת לכל זה הוא מחבק אותה עם הדבר הרך והפּגיעַ שהוא שומר בסוד. עד שלִיל עצמה הלכה לאיבוד בתוך השפע ולא ידעה עוד מי היא ומה היא רוצה. וכשגילתה שתינוק נובט בבטנה, הלכה לרופאה אחת ובחדר אחורי נעול מאחורי המרפאה חיסלו את התינוק.

ואת כל זה עשתה לבד ובכוח גדול, הוא כרע לפניה ותפס את רגליה ובכה, ובפעם הראשונה היא ראתה גבר בוכה. ואחר כך היתה תשושה, ונשארה לגמרי לבד.

ופתאום עכשיו, רק עכשיו, אחרי כל השנים האלה, בחשכת הלילה, לִיל הרגישה חרטה. ובין סדיני המשי של מיטת המלון בניו יורק היא הזיעה ובכתה. בבוקר התקלחה והתאפרה ואספה את שיערה, ואחר כך דיקלמה בפעם המאה את נאום שתי הדקות שלה באוזני בת לווייתה. לִיל חשבה שלמרות עיניה היא עכברה אפורה, ושֶיכלה להיות בִּתהּ, אולי אפילו נכדתהּ. ומיד חשבה על התינוק ועל מה שעשתה. זה היה היום של האירוע המרכזי, של הקרב האחרון והמכריע על הספר, והעכבּרה הביטה בשעון שעל לוח הסמארטפון. “אם תדברי מהר, הכול יהיה בסדר,” אמרה.

ולִיל היתה בלחץ. כל הדרך אל האולם של מועדוני הקריאה של אמריקה שיננה לעצמה את הנאום שהכינה, וכשהגיעו, נכנסה בתנופה מלאת מרץ לתוך החלל הגדול, דמוי הפיטריָה. בפנים ישבו בשורות הולכות ומתמלאות המוני נשים בנות גילָהּ, כן, הרוב היו בגילָהּ, לבושות בפאר זול כדרך האמריקאים, מתלחשות ומסתודדות ומנפנפות בתוכניָה עם שמות הסופרים שיציגו את יצירתם. ולכל אחד שם, לכל אישה בקהל ולכל סופר או סופרת, היה תלוי על הצוואר סרט עם ריבוע קרטון צבעוני ובו אות אחת מהאלף-בית האמריקאי. זו היתה אמריקה ובה ידע כל אחד את מקומו. וכחולת העיניים הצטנפה מאחורי כיסאה של לִיל, היא הניחה על ברכיה את הספר של לִיל ועותקים של הנאום שלִיל תישא כשיגיע תורהּ.

שקט של ממש לא שרר באולם בשום רגע נתון. הסופרים עלו בזה אחר זה וכל אחד מהם דיבר מהר ככל שיכול במשך שתי דקות. בסוף הרגע השני התחיל לצפצף איזה יצור אלקטרוני שהם קראו לו “חתול”. לא עכבר כי אם חתול, כך כתבו בְּדף ההנחיוֹת. וכשֶלִיל טיפסה במדרגות אל הפּוֹדְיוּם, כשתפסה את המיקרופון ופתחה את פיה כדי לומר את הנאום שהכינה, לא יצא מגרונה שום הגה. פיה נשאר פתוח, ובמשך שתי דקות שמעו כולם את נשימותיה. היא נשמה מהר, כמו כלב צמא או כמו תינוק שעומד לבכות. זה מה שאמרו כולם אחר-כך, כשניסו להבין את העניין.

ובְתום דקות התהילה שלה צפצף החתול. לִיל עמדה ובכתה. היא נשארה לעמוד ולבכות עד שכּחוּלת העיניים הורידה אותה בעדינות מהפּוֹדְיוּם.

***

סמדר הרצפלד (1952) בוגרת לימודי מדעי היהדות ודתות באוניברסיטה העברית בירושלים. היא כותבת סיפורים קצרים ואפלים לאתר שלה ו”הוצאת 62″ שלה מתמקדת בהוויה הנשית והיהודית ובמסגרתה ראו אור גם האנתולוגיה החסידית המצליחה שערך בנימין שבילי, ספר שיריו של אבישר הר שפי ואסופת שיריה של המשוררת חיה אסתר. לאחרונה ראה אור בהוצאה גם ספרה “אינתא עומרי”.