השאלון עם גילי חיימוביץ’, מחברת הספר “אורות נחיתה” (הוצאת עתון 77)

1) מהם הספרים האהובים עליך?

קודם כל “סוף הדרך” מאת ג’ון בארת’ ו”תריסר רוסי” שאלו סיפורים קצרים מאת ולדימיר נבוקוב, שהקריאה בשניהם בגיל יחסית צעיר ממש נתנה לי את ההרגשה שאני לא לבד בעולם ושיש ספרים ש”קוראים”, מבינים. יחד איתם אני חייבת לכלול את הספרים הבאים: “העין הכי כחולה” ו”חמדת” של טוני מוריסון. היכולת שלה לשרטט את זרם התודעה של הגיבורות שלה מטלטל בעיניי. “עין החתול” של מרגרט אטווד עם הסיפור הגם מחריד והגם שכיח על ילדה שסובלת מבריונות והאופן הלא פחות מזעזע בו הילדה מתמודדות – לא-מתמודדת עם זה והכל כתוב בכישרון כתיבה מדהים כל כך שפספסתי לא מעט תחנות בסאבווי כשקראתי אותו. “השיבה הביתה” ו”קונטראפונקט” אנה אנקוויסט בכתיבה כביכול יבשה יוצרת אינטימיות יוצאת דופן עם הגיבורים שלה ומצליחה לתאר צמתי חיים משמעותיים בענייניות מכמירת לב. “ראה, שם” מאת אגי משעול שהיה מראשוני ספרי השירה שנחקקו בי לעומק, ביכולת שלה לשלב קודש עם חול כדי להדהד אמיתות שרק שפת השירה יכולה להגיד. “ימי הנטישה” מאת אלנה פרנטה – שירטוט מדוייק ומצמרר של התממשות חרדת הנטישה הלכה למעשה בעצם. “ברלין אלכסנדרפלץ” מאת אלפרד דבלין, שאף הוא בעצם מתאר גיבור אבוד אבל כזה שאובדנו מתואר בכתיבה מופתית, כתיבת מונטאז’ שמשלבת רסיסי עובדות ותחומים שונים שיוצרים חוויית הזדהות מאוד ייחודית עם הגיבור. כמובן שיש בטח עוד, אבל אלו נראים כרגע ה”הכרחיים”, אלה שמייד עולים לי.

2) מהם ספרי הילדים האהובים עליך?

קודם כל, “בארץ לובנגולו מלך זולו” מאת נחום גוטמן וכמובן שגם אלו: “צ’רלי והשוקולדה” מאת רואלד דאל, “פו הדוב” הפילוסופי והמעמיק כל כך מאת א.א. מילן, אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול, “בלבי” מאת אסטריד לינדגרן, שכיום אני מבינה שהיא גם אחת הגיבורות הפמניסטיות הראשונות שיצא לי לקרוא ובין הבודדות שהיו בספרות ילדים אז וגם כיום אין הרבה. “הסיפור שאינו נגמר” מאת מיכאל אנדה וגם אסופת שירים בשם “חגיגה של שירים” שערך מנחם רגב. זה ספר עב כרס, כבר לא מוציאים כאלו לילדים, ומקיף מאוד. אני זוכרת שכשכבר ידעתי לקרוא הייתי עורמת לי ספרים לקריאה כשאקום בשבת בבוקר והוא תמיד כיכב בה, היו בה מכל וכל והשירים היו מסודרים לפי שערי נושא שונים. נדמה שהספר הזה נשכח וגם הסוגה שייצג, ספר שירה לילדים לא ממש קטנטנים, הולכת ונזנחת.

3) מה הספר האחרון שקראת?

ספר באנגלית שנקרא “משפחה” כלומר: Mispacha – Family. כתבה אותו סופרת בשם רבקה תומסיס. קיבלתי אותו מהמו”לית שלו שחשבה שכישראלית הוא יעניין אותי. הקשר בנינו נוצר עקב זכייה של שיר שלי באנגלית בתחרות בינלאומית שההוצאה שלה ערכה. הספר הוא מומצא אבל מבוסס על סיפור שפורסם בתקשורת על מעיין כת של גבר שהיה נשוי למספר נשים שחיו יחד עם הילדים כמשפחה אחת גדולה. הוא כתוב טוב מאוד אבל נראה קצת פלקטי לקוראת ישראלית. כל דמויות השנים הנשואות לגבר הזה בספר, אמורה לייצג פלח אחר מהדמוגרפיה הטיפוסית לישראל: בחורה צפונית מתוסבכת מבית עשירים, עולה ותיקה מרוסיה, אישה מבוגרת שעלתה מתימן במבצע “השטיח המעופף” ותיירת אמריקאית – יהודייה. מה שכן, מאוד מעניין לקרוא איך החברה הישראלית נתפסת מבעד לעניים זרות. הכותבת מתארת שם את תרבות המנגל של ימי העצמאות למשל, את הפופולריות של קפה ארומה ואת הרגלי הנהיגה המפוקפקים של הישראליים כולל ההרגל לחנות בדאבל פארקים כדי לקפוץ לפיצוציה ועוד, הכול בשפה קולחת ואמינה למדי.

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

ייתכן שייסקלו אותי על התשובה הזו אבל “אלה תולדות” של אלזה מורטנה. לא הייתי מסוגלת לגמור אותו למרות שהגעתי די רחוק. הפיוט נראה לי מלאכותי והארכנות שלא לצורך בכלל, היה בו משהו שהרגיש לי מאוד לא אותנטי, מתייפייף ומייגע. מדובר כמובן בדעה אישית מאוד ומי יודע, אולי ביום מן הימים עוד אנסה לקרוא אותו שוב.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

הוא בטוח זכה להערכה ועם זאת נדמה שכדאי להזכיר את “מעשה משעמם – מרשימותיו של אדם זקן” של צ’כוב שהוא אחד הסיפורים הנפלאים ביותר בעולם לדעתי. הוא יצא לפני המון שנים בפריית עם עובד בסדרה של ספרונים שנקראה “קלאסיכיס”, בכל אחד מהם הייתה יצירה קצרה או מספר סיפורים קצרים של מיטב הספרות העולמית והמקומית. הספר הוא בעצם יומן של רופא בורגני על סף המוות שמואס בכל שמסביבו אפילו בבחורה הצעירה אותה הוא אוהב כבת, קטיה. הוא כתוב כמובן נפלא והיכולת של צ’כוב להעמיד במרכז גיבור אפרורי ולכאורה לא מעניין, היא מופלאה בעיני. זו תכונה שיש בלא מעט מהספרים שאני אוהבת, האמת, כזה הוא גיבורו של בארת’ ב”סוף הדרך” למשל, ורבים מגיבורי ספריו של הרוקי מורקמי, עוד סופר שאהבתי רבים מספריו. עוד ספר שאני רוצה לציין, הוא “הרדופים” אחד מספריה הראשונים של לאה איני שהוא מקבץ של סיפורים קצרים, מפתיעים, אפלים וכתובים בהמון כשרון וייחודיות.

6) מיהם הסופרים האהובים עליך?

אדגיש שמדובר גם במשוררים ולא רק בסופרים. הנה הם בסדר אסוציאטיבי ואקראי: סקוט פיצג’רלד, נורית זרחי, יונה וולך, קפקא, צ’כוב, אליס מונרו וזאת, כמובן, בנוסף לאלו שהזכרתי בתשובה לשאלה על הספרים האהובים עלי . יש גם הרבה משוררים בני הדור שלי שאני נהנית לקורא.

7) ספר שנתן לך השראה?

“פגימות” ספר תרגומי השירה של ויזלטיר. כנערה, הוא היה חלון ראשון שלי לשירה שלא נכתבה במקור בעברית ועם זאת הצליחה להלך קסם, כמו הייתה ז’אנר בפני עצמו. איכות שנבעה, אני מניחה, מטביעת ידו של ויזלטיר שהייתה נוכחת מאוד באופן בו תורגמו השירים ואף מלכתחילה בבחירה אלו לתרגם. הוא גרם לי לעשות מאמץ ראשוני בזמנו ולנסות לקרוא מספר שירי אהבה של שייקספיר בשפת המקור. בכלל המונח “פגימות” עבור שירים מתורגמים מייצג או מסכם את עבודת התרגום הספרותי בכלל ובפרט את תרגום השירה, באופן שהוא גם יפה מאוד וגם קולע.

8) ספר עיון מומלץ?

קראתי אותו באנגלית, לא יודעת אם יש אותו בעברית: Bird by Bird by Anne Lamontt. אני לא חובבת גדולה של ספרי עיון ובמיוחד לא של מדריכי כתיבה אבל הספר הזה, שכתוב כמו ספר אישי-תיעודי יותר מאשר מדריך מעשי על כתיבה, ריתק אותי אליו וגם העשיר אותי באופן מקצועי. היכולת שלה להסביר למה בכלל חשוב לכתוב, מדוע הכתיבה זקוקה להתמסרות, מעוררת התרגשות והספר עצמו הוא, כמובן, מופת לכתיבה. זה ספר מאוד לא דידקטי. בהקדמה למשל, היא מספרת כמה מבוכה נגרמה לה עקב פרסומים של דברים שאביה כתב בהיותה ילדה ובכלל, היא ניגשת לנו מכיוונים לא מובנים מעלייהם. השתמשתי בספר גם כשלימדתי שימוש בכתיבה ככלי טיפולי, למשל. היות והראייה שלו על כתיבה היא רחבה ועם זאת אישית ואותנטית מאוד.

9) מהם ספרי ה-“גילטי פלז’ר” האהובים עליך?

אומר שבכנות שלא עולה לי אף אחד. לקרוא ספרים שהם לא טובים נראה לי בזבוז זמן. אני אפילו נמנעת מלקרוא עיתונים מאותה סיבה. אני יכולה להשחית את זמני באינטרנט או בצפייה בתוכניות טלוויזיה כשאני פאסיבית וסתם מנסה להשתיק את המוח אבל זמן הקריאה שלי יקר לי מידי לשם כך.

***

גילי חיימוביץ’ היא משוררת ומתרגמת ישראלית, כותבת בעברית ובאנגלית. הוציאה עד כה שישה ספרי שירה. לאחרונה אור ספרה “אורות נחיתה” בהוצאת עתון 77.  ב-11.7 יתקיים ב”תולעת ספרים” אירוע השקה לספר.

לעמוד האירוע לחצו כאן.

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן.

עוד על הספר:

סיכת דש עם ציור שמש

הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת עָלַי,

לֹא זוֹרַחַת,

אֲפִלּוּ לֹא מְנַסָּה לְהַטְעוֹת

מַנְעִיצָה אוֹתִי מַטָּה הַסִּכָּה בְּגַבִּי

בִּלְעָדֶיהָ עוֹד יָכֹלְתִּי לְהֵחָשֵׁב זְרִיחָה. 

לֹא אֶהְיֶה צְבָעִים פַּסְטֶלִיִּים.

גַּם אִם זְהוּבַי יֵרָאוּ בַּחֲטָף,

גַּם אִם יִבָּלְעוּ בְּכָחֹל מַר.

לֹא, אֵין זֶה יָם אֶלָּא רַק קַדְרוּתוֹ בְּסַעֲרַת

מִכְחוֹל.

אֵין לִי הָאֶפְשָׁרוּת לִטְבֹּל בּוֹ,

רַק לְהֵעָלֵם.

ייחודה של גילי חיימוביץ’ הוא ביכולת לשקף את חיי היומיום לצד תחושות אינטימיות, כך שהקורא חש את האלכימיה הבלתי נפרדת של הגבוה עם הארצי. השירה הזו שירה יוצרת תחושת קירבה אליה מבלי שהקורא מתנתק מהחילון שכופים הפנים הפרוזאיים של חיי השגרה. תבונה רבה נוצקת בתהליך הזה, הייחודי, בתקופה כזו שבה שני הקצוות האלו מתקשים לחבור יחד.

האימהות, דמויות הילדות הפעוטות הניתקות אט אט מחלב האם לעבר גן הילדים וכן הניסיון להכפיף את חיי הנישואין אל תחומה של השירה מתוארים באופן שמערב גבוה ונמוך בצורה אותנטית ומרגשת: “אָהַבְתִּי כְּמִי שֶׁנֶחְנֶקֶת/ נֶאֱהַבְתִּי כְּמוֹ הָיְתָה לִי זְכוּת./ נִשֵּׂאנוּ בְּשָׂפָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּנוּ/ בְּחָצֵר אֲחוֹרִית שֶׁשָּׁאַלְנוּ/ מֵאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בֶּאֱמֶת הִכַּרְנוּ/ הָיוּ לָנוּ אוֹרְחִים שֶׁהִגִּיעוּ/ רַק מִתּוֹךְ הַסַּקְרָנוּת. וְעִם זֹאת/ שִׁכְנַעְנוּ עַצְמֵנוּ שֶׁזֹּאת מִשְׁאַלְתֵּנוּ. (“חומוס ושמפניה”).

“הַהַלְחָמָה בֵּין הַשָּׁדַיִם לַצְּלָעוֹת לֹא הִצְלִיחָה/ וְהִיא צוֹרֶבֶת בֵּין הַנָּשִׁי לַנּוֹשֵׁם”, מתארת חיימוביץ’ בשירה “השפה הפנימית של האיברים”. היא מצליחה לתאר את הנשיות על החללים הפעורים שבתוכה המתגעגעים להתמלאות. בלשון המערבת ביטויים מהשפה המדוברת עם מטאפורות השייכות למסורת שירית, חיימוביץ’ משקפת ביצירתה את כל הרבדים בקיומה של אישה בתרבות שלנו.

(נורית זרחי)