קלאסיקות במבחן הזמן: ג’יין אייר מאת שרלוט ברונטה

מאת | 2017-06-22T02:37:51+00:00 22 ביוני 2017|קטגוריות: קלאסיקות במבחן הזמן|0 תגובות

במסגרת הנסיון (והתאווה) שלי להכיר קלאסיקות ספרותיות, שמתי לי למטרה לקרוא את שלושת הקלאסיקות הבולטות של סופרות בריטיות בנות המאה ה-19 – “גאווה ודעה קדומה” מאת ג’יין אוסטן, “אנקת גבהים” מאת אמילי ברונטה ו”ג’יין אייר” מאת שרלוט ברונטה. כבר ב-2014 קראתי את שני הספרים הראשונים, אבל ג’יין אייר המתין בסבלנות עד החודשים האחרונים – אז התחלתי לקרוא בו.

הדבר הראשון שניכר ב”ג’יין אייר” מיד מהפתיחה הוא התיאורים היפים והקלים לקריאה באופן יחסי. בתוך הכפר האנגלי הפסטורלי, ג’יין מתארת בגוף ראשון את קורותיה כיתומה ענייה בת 8 שזוכה להתעלמות והתעללות לסירוגין מבני משפחתה העשירים אצלם היא שוהה (קצת מזכיר את סינדרלה, רק יותר מעודן וספרותי).

העובדה שג’יין היא לוחמנית, רודפת צדק, ולא צייתנית עיוורת, ניכרת כבר מהפתיחה ומדגימה מדוע מייחסים לספר הזה אלמנטים פמיניסטיים; כך למשל היא עונה לדודתה שקוראת לה רמאית:

“אני לא רמאית. אם הייתי רמאית, הייתי אומרת שאני אוהבת אותך. אבל אני מודיעה לך שאני לא אוהבת אותך. את האדם הכי שנוא עלי בעולם חוץ מג’ון ריד. ואת הספר הזה על השקרנית את יכולה לתת לבת שלך, ג’ורג’יאנה, כי היא זאת שמשקרת ולא אני.” (עמוד 44)

כשקראתי את השורות האלה ניסיתי לחשוב האם בני התקופה שקראו את הספר הזדהו איתה כמוני, או שהיה להם ברור שעליה לציית, גם אם מתנהגים אליה בחוסר צדק, שהרי היא ילדה יתומה וענייה. ואולי היא יצרה דילמה בקרב הקוראים, שדרך העיניים של ג’יין ראו כמה חוסר צדק קיים לפעמים בהירארכיה המעמדית ובחוקי המשפחה הנוקשים שהיו מקובלים בזמנם.

אחרי אינספור התנגשויות עם בני המשפחה המאמצת שלה, ג’יין עוברת (או מסולקת) לפנימייה לבנות, שם היא מקבלת השכלה, מקצוע (מורה) ובסופו של דבר (המחברת מריצה את העלילה 8 שנים קדימה) הופכת לאישה צעירה מהוגנת ומנומסת. אין טעם לגולל את כל העלילה, בטח כשמדובר בספר כל כך מוכר, אז רק אספר בקצרה שאחרי בית הספר היא מתקבלת למשרה כמורה פרטית לילדה באחוזת רוצ’סטר, שם ניצתת אהבה בינה לבין מר רוצ’סטר המבוגר ממנה ב-28 שנים (ומשתייך למעמד גבוה), מתגלה סוד בעברו של האדון שמונע מהם מלממש את האהבה ו… ואז קורים עוד כמה דברים שלא אכנס אליהם.

אם לחזור להשוואה ל”גאווה ודעה קדומה” ו”אנקת גבהים” – אני יכול להגיד שהרגשתי קרוב יותר לדמותה של ג’יין אייר ולכתיבה של שרלוט ברונטה. עם זאת, גם הספר הזה עמוס בלא מעט בעיות שמתגלות לקורא בן זמננו, החל ממוסר נוצרי שלפעמים מגדיש את הסאה, דרך השטחה של יחסים בין אנשים שהרבה פעמים מתהווים תוך רגע לקשר עמוק, ועד קיטש טלנובלי שמתרגש מדי פעם על העלילה, במיוחד לקראת סופה.

ולכן, בקריאה מודרנית, כוחה של ברונטה הוא לאו דווקא בטוויית העלילה שמאז דיי התיישנה והפכה נדושה, אלא דווקא בכתיבה הרעננה, הבהירה, כזאת שמצליחה רוב הזמן לסחוף גם 170 שנה אחרי שהספר ראה אור. לטעמי היא עושה זאת טוב יותר מג’יין אוסטן (שהרבה יותר שנונה, אבל קורקטית וחסרת רגש) ומאחותה אמילי (שאמנם כותבת גם היא בבהירות, אך לא תמיד קומוניקטיבית דיה).

מבחינה מוסרית, ברונטה שולחת לקורא מסרים סותרים. מצד אחד, ג’יין יוצאת נגד המוסכמות ובזה לכללים חברתיים. כך למשל, כשמר רוצ’סטר שואל אותה אם הוא נאה לדעתה, היא משיבה “לא, אדוני”. כשהוא שואל אותה מה פירוש הדבר, היא עונה: “אדוני, תשובתי הייתה כנה מדי. אני מתנצלת. הייתי צריכה להגיד שלא קל לענות כלאחר יד על שאלה הנוגעת לחזותו של אדם, שזהו עניין של טעם וכי היופי הוא חסר חשיבות, או משהו כזה”.

מצד שני, כשמתברר לה שמר רוצ’סטר אינו כשיר לנישואין אך ורק בגלל סיבה טכנית/דתית, היא זורקת את כל חייה ואת אהבתה הגדולה, ובורחת לקצה השני של אנגליה בלי שום תוכנית ובלי שום עתיד – הכל בשם חוקי החברה שלפיהם לא יאה להיות בזוגיות עם גבר שלא ניתן להתחתן איתו. במובן הזה היא מתנהגת כקנאית דתית שמשליכה את עצמה אל העולם בתקווה שאלוהים יסייע בידה בהמשך.

בסופו של דבר, הקריאה בג’יין אייר ממרחק של 170 שנה היא מעניינת לפרקים ומשעממת ומאכזבת לפרקים אחרים. ככל הנראה הספרות הנשית הבריטית של המאה ה-19 לא נועדה עבורי, אבל אם חייבים לבחור, אני מעדיף את האחיות ברונטה על ג’יין אוסטן (ואני מניח שאזכה לקיתונות של בוז ואיום בסקילה מחלק מחברי בפייסבוק שחובבים מאוד את אוסטן). לא ניתן אלא להשוות אותי למיס סקצ’רד שעליה אומרת ג’יין: “כזה הוא טבעו הפגום של האדם! גם פניו של הכוכב הבהיר ביותר מרובבים בכתמים, ועיניהם של אנשים כמו מיס סקצ’רד רואות את הפגמים הזעירים האלה ועיוורות למלוא זוהרו של גרם השמים”.

אני בטוח שג’יין אוסטן, אמילי ברונטה ושרלוט ברונטה ימשיכו לזהור אל מול פניהם של מיליוני קוראים גם אחרי הקריאה בוחנת-הכתמים שלי.

_____________________

ג’יין אייר מאת שרלוט ברונטה. מאנגלית: שרון פרמינגר. הוצאת ידיעות ספרים. 494 עמ’.

אין תגובות

  1. לי עברון 22 ביוני 2017 ב- 10:27 - Reply

    השימוש בציטוט על מיס סקצ’רד כאן היה כזה נהדר שהכול ייסלח לך :).
    מעניין ומפתיע, בעיני דווקא מערכות היחסים היו נקודת חוזק בג’יין אייר, בעיקר ג’יין ורוצ’סטר ובכלל הדמות שלו. הרגשתי את זה אמיתי כל כך.
    אני לא כל כך אוהבת את אנקת גבהים, ואשר לשרלוט ברונטה וג’יין אוסטן, זו פשוט השוואה בין שתי סופרות כל כך, כל כך שונות… אני אוהבת נורא את שתיהן, אבל הן בכלל לא באותו אזור בנפש שלי.
    ולגבי הבריחה של ג’יין מרוצ’סטר… נכון שג’יין מורדת במוסכמות אבל היא בת תקופתה, ודווקא אמין בעיני שהיא (וגם שרלוט) לא יכולה לזרוק את כל המוסכמות ולשבור טאבו חזק כל כך, גם אם מטופש לגמרי.
    מה שאני כן יכולה להבין הוא את הפחד מתלות מוחלטת ברוצ’סטר – אילו הייתה מסכימה להיות “פילגש” היא לא הייתה קיימת משום בחינה חברתית, לא הייתה יכולה למצוא שוב עבודה כאומנת, וכך אם רוצ’סטר ימאס בה ויזרוק אותה יום אחד, היא הרוסה לגמרי…
    ואיזה כיף שקראת וכתבת. וגם, לא קראתי את התרגום הזה, אבל שרון פרמינגר נהדרת! כיף שהיא זו שתרגמה.

    • ירין כץ 22 ביוני 2017 ב- 18:18 - Reply

      תודה על הכל לי (על התגובה והשאר).
      בעניין הבריחה מרוצ’סטר – ברור לי שהיא בת התקופה ושזה אנכרוניסטי לשפוט אותה בכלים שלנו היום. אבל הסיבה שהתייחסתי לזה, זה שדווקא הופתעתי מהתעוזה שלה בהקשרים אחרים. וההפתעה מהתעוזה היא לאור מה שאנחנו חושבים ומרגישים היום. ולכן, אחרי שהופתעתי, מעט התאכזבתי מהעניין הזה. יש בכלל איזה דיסוננס מסוים בין העצמאות שלה ששוברת כללים, לבין הצייתנות ויראת האלוהים שהיא מביעה מקומות אחרים.

  2. דניאל 22 ביוני 2017 ב- 12:05 - Reply

    תודה על הסקירה! ממליץ על העיבוד הקולנועי משנת 2011. לא קראתי את הספר, אבל נהניתי מאוד מהסרט.

    • רוזה מץ 9 בפברואר 2018 ב- 1:29 - Reply

      זאת גרסה הגרועה ביותר מכל הגרסאות הקולנועיות של הספר. תסתכל בגרסה של בי.בי. סי. של 1983 – תראה את ההבדל

  3. efratsegel 22 ביוני 2017 ב- 14:35 - Reply

    אני חושבת שלא נכון להגיד שאלה מסרים סותרים. ג’יין נאמנה לעצמה, למצפונה ולאלוהים, ופחות אכפת לה מהמוסכמות. הדת היא לא מגבלה חיצונית שרירותית, אלא חלק ממי שהיא.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 24 ביוני 2017 ב- 12:55 - Reply

    היי, ממליצה כנ”ל לראות את הסרט בעיבוד מ-2011 –
    http://www.imdb.com/title/tt1229822/
    בעיניי הוא טוב יותר מהספר (אותו קראתי באנגלית ובעברית), משום שהוא מהודק ועוצמתי בהרבה, ללא כל החלקים ה”מיותרים” והנוצריים.
    לגבי אוסטן – מסכימה שהיא יכולה להיות יבשה ולפיכך אני ממליצה מאוד על התרגום של שי סנדיק מ-2014 לספר “תבונה ורגישות”. נהניתי מכל רגע!
    כאילו לא חלפו כמעט מאתיים שנים מאז שנכתב – אמנם התלבושות שונות והגינונים מעודנים יותר, אבל הנושאים נשארו רלוונטיים גם בימינו: משחקי חיזור ומתח רומנטי, לב שבור ממחזר שנעלם ללא הסבר (ghosting במאה ה-18/19!), קשר אמיץ בין אחיות, תככים ומאבקי כוח במשפחה, הבדלי מעמד והון, תהליך התבגרות רגשי ועוד.

  5. sh 24 ביוני 2017 ב- 13:06 - Reply

    רק הערה – בעיניי “וילט” (של שרלוט ברונטה) הוא טוב יותר מ”ג’יין אייר”, ואחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בכלל (ולמרות שגם בו פה ושם נדרשת סלחנות כלפי מוסכמות של הכתיבה בתקופה שמרגישים לנו מיושנים, בהשוואה לספרים אחרים בני זמנו הוא מרגיש סופר מודרני ומחוכם. בעיניי הוא מצליח יותר מכל ספר אחר שקראתי לייצר את ההרגשה שהגיבורה ממשית וקיימת באופן עצמאי מהקוראת, עם עולמה הפרטי שהיא בוחרת לחלוק עם הקוראת חלקים ממנו כרצונה).

  6. mairav 1 בספטמבר 2017 ב- 15:05 - Reply

    גם אני לא קראתי את הספר ורק ראיתי את הסרט.. מה שאהבתי במיוחד הייתה ההפתעה שהגיבורה מדברת על עצמה, על מי שהיא לדעתה, והסופרת (כנראה לקחו את זה מהספר) כלל לא חוששת שזה לא מעניין והיא צודקת – זה מעניין ומאוד מעניין לראות בטחון של דמות שמעמידה את עצמה במרכז הסיפור שלה. יופי!

    • רוזה מץ 9 בפברואר 2018 ב- 2:05 - Reply

      אי אפשר ללא קריאה!!! בזמנו, זאת היתה חוויה שהפכה את הנשמה שלי. אפשר להגיד שחילקה את החיים שלי ללפני ואחרי… הספר נכתב בצורה מדהימה ביותר, ושום סרט לא יכול לשקף את כל העומק שישי בו. זהו לא סתם סיפור, זהו סיפור מאוד-מאוד עמוק, רב-רבדי, ומרגש בצורה בלתי רגילה. חמש מאות העמודים שלו (בתרגום לרוסית) בלעתי בגיל 14 תוך יומיים בלבד, ולא הייתי מסוגלת לסגור את העמוד האחרון.
      והמחשבות על עומק התיאור של הגיבורים, של רגשותיהם והמצבים שהם נקלעו (כל אחד מהעמדה שלו) מופיעות לי מדי פעם עד עכשיו (כבר כמעט אחרי 30 שנה!). יש בסיפור כל כך הרבה רוחניות אוניברסלית לחלוטין, ראיית החיים בצורה כל כך נכונה ואקטואלית, שלפעמים כדאי גם לנו ללמוד מהגיבורה.

      למשל, בקשר לבריחה שלה. בגיל 14, כמובן, לא יכולתי להבין למה היא עשתה את זה. אבל עם השנים זה נעשה ברור למידי. הרי כל האהבה העזה ביותר של מר רוצ’סטר היתה מבוססת אך ורק על עובדה אחת: ג’יין שונה לחלוטין מכל הנשים האחרות שהוא פגש בחייו (ובעיקר, כמובן, מאלה שהיו המאהבות שלו). הוא ראה מצויין, שג’יין עומדת מבחינה רוחנית ודתית גבוהה ממנו, מכבודו ומעצמו (!) פי כמה וכמה!!! והוא נמשך אליה כמקור של הברכה והטהרה לנשמתו המסכנה.
      אילו ג’יין היתה נשארת איתו, היא הייתה נופלת מאותה מדרגה הגבוהה והטהורה שהיא נמצאת בעיניו. ואז… כל האהבה היתה פשוט מתמוססת בבת אחת. במצב כזה לא היה למר רוצ’סטר על מה להאדיר אותה. הוא פשוט היה מאבד את הסיבה להאדרה. ואז… היא היתה, כמובן, נשלחת לכל הרוחות, כי הוא הרי לא חייב לה כלום. וג’יין, בגיל הצעיר שלה, היתה חכמה בצורה בלתי רגילה, בכך שהיא הבינה את כל זה. אז כבר לא היתה לא ברירה.
      כדאי לנו ללמוד מהתובנות שלה, כי זהו דרכם של כל הגברים שבעולם, ואין שום דבר חדש תחת השמש.

      • רוזה מץ 11 בפברואר 2018 ב- 0:22 - Reply

        “הכל בשם חוקי החברה שלפיהם לא יאה להיות בזוגיות עם גבר שלא ניתן להתחתן איתו”. המבט הזה שלך הוא פשוט לא נכון. לא החברה מכתיבה לג’יין את הכלל הזה, אלא אך ורק הדת. והדת היא דבר הרבה יותר ניצחי מהחברה: בחברה החוקים נולדים ונעלמים כבר בדור הבא, לעומת זאת הדת קיימת אלפי שנים ולא משנה את החוקים. ומה שעבר את מבחן הזמן – הוא הנכון.

  7. […] לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן. […]

השאירו תגובה